ב”ה
נקלענו למצב שבו הממשלה איננה מציגה את רצון העם — “להיות עם חופשי בארצנו” — ואמצעי התקשורת, רובם ככולם — אינם עוזרים.
הצרות האלה באו עלינו כי לא הגשמנו את חזונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל ולא גישרנו בין קודש לחול — לא התייחסנו לענייני החברה המודרנית כאל “גופי תורה”, כפי שהוא דרש ב”אורות תחייה”. אבל כל אחד ואחת מישראל יכולים להתחיל בתיקון העיוות הזה. אנא, קראו את התוכנית הבאה, שיקלו אותה היטב, ואם היא תמצא חן בעיניכם, אנא הפיצו אותה והפצירו באחרים לאמץ אותה.
קודם כל, לגישור בין קודש לחול, כמו לכל עניין רציני, צריך לקבוע זמן. ויש לזה זמן מתאים — מוצאי השבת. אם כן, יש להיפגש בזמן שבין קודש לחול, על מנת למשוך את אור האחדות המאיר בשבת לתוך ענייני החול.
חשוב ביותר לקחת על עצמנו להיפגש במוצאי שבת ויהי מה, גם אם צריך להפסיד דברים חשובים אחרים. אחרת לא תהיה המשכיות ואימון. מאידך, כשתאמרו, “איני יכול/ה להיגע לשמחה פלונית, או לקונצרט פלונית, או חלילה ללוויה פלונית, כי יש לי פגישה חשובה למען כלל ישראל”, זה ישדר מסר שמשהו חשוב מתרחש, שיש התחלה רצינית.
רצוי לתכנן את הפגישות בצורה נכונה, על מנת שהדיונים יהיו יעילים ככל האפשר, על מנת שלכל אחד ואחת תהיה הזדמנות לדבר ולקבל משוב ומענה. הניסיון מלמד שזה קשה בקבוצות של מעל לעשרה אנשים, הגם שמספר זה הוא המספר המסורתי ל”מניין” וכן היחידה הבסיסית בתוכניתו של יתרו (עליה נחזור להלן).
רצוי לתת לפגישות צורה שתעודד החלפת מחשבות למען הכלל. רצוי שהמשתתפים יישבו במעגל, הלא המעגל הוא סמל של הכלל ומטרת הדיון היא לראות את הפרטים באור הכלל. רצויה גם תקנה שתמנע כמה קשיים המתעוררים בדיונים בקבוצות: ראשית, בדרך כלל מתלקח מאבק פחות או יותר גלוי על רשות הדיבור. כל אחד מנסה להסיג את רשות הדיבור ומאמץ זה מקשה עליו לשמוע את דבריו של חברו. שנית, יש נטייה אצל כמה אנשים להשתלט על הדיון ולדבר הרבה, ואילו אחרים מתביישים ואינם מדברים כלל. שלישית, אצל אחדים מתעורר הרצון לסתור את דברי חברו, לנצח אותו, לשכנע אותו, במקום לפתח את מחשבתו הוא. שלוש הנטיות האלה עלולות לסכל את החלפת הרעיונות ולהפוך את הדיון לדבר עקר ומשמים.
דרך אחד למנוע את הדברים אלה הוא לקבוע כי המשתתפים ידברו לפי התור, בסדר בו הם יושבים במעגל. מי שבוער לו לסתור את דברי חברו, יצטרך לחכות עד שהתור שלו יגיע, ועד אז אולי יחשוב על משהו חיובי שירצה להציע. כלל זה ימנע את המאבק על רשות הדיבור ואת וויכוחי הסרק. אל מנת למנוע מצבים שבהם אחד מדבר באריכות יתר ואחרים ממעיטים בדיבור, אפשר לקבוע גם את אורך ה”נאומים” שימדוד על ידי טיימר שיעבור מיד אל יד מסביב למעגל. מי שאינו מוצא מה לומר ישתוק בזמן שלו והשאר ישתקו אתו יחד. ואולי דווקא מן השתיקה יעלו רעיונות חדשים.
כלל זה, כמובן, יפגע בספונטניות במובן מסוים. אבל במידה שמקבלים את הצורה המוצעת, היא תוכל גם ליצור ספונטניות, תוך הרפייה והשלמה עם הגבולות. יתרה מזו, קבלת הצורה יכולה לסמל את המודעות שאנחנו נתכנסנו כדי לחשוב לו רק בעד עצמנו כפרטים כי אם בעד הכלל.
יכולות להיות דרכים אחרות להתמודד שלושת האתגרים הנ”ל. אפשר לברר שיטות שונות ולהתנסות בהן.
איך יוקבע הרכב הקבוצות? ייתכן שבהתחלה הקבוצות ייווצרו בצורה די ארעית. כל אחד יגייס את מכיריו, את חבריו למקצוע, את בני משפחתו, שיועדו לקבוצות לפי סדר הצטרפותם. אחר כך, כאשר יהיה מספר גדול של משתתפים ומאגר מידע עליהם, אולי ימצאו המשתתפים סדר אחר.
יהיה צורך בתקשורת בין הקבוצות. וכאן נוכל להתעזר בתוכנית יתרו. אמנם אין אצלנו משה רבנו בגלוי, אין מי שימנה מלמעלה את “שרי עשרה, שרי מאה, ושרי אלף.” אבל כל קבוצה, אחרי שחבריו התוודעו אלו לאלו, תוכל למנות את מי שיוכל ליצור קשר עם נציגי תשע קבוצות אחרות, וכן הלאה. הנציגים יחליפו רעיונות שעלו בקבוצותיהם וגם יבחינו בקשרים אפשריים בין חברי קבוצות שונות.
אפשר גם להתעזר באינטרנט. צריך שכל משתתף יהיה חבר של קבוצה שתיפגש פנים אל פנים בזמן אמת. על בסיס כזה, אפשר לדמין אתר אינטרנט שבו לכל קבוצה יהיה דף משלה, ולנציגיהן של עשר קבוצות יהיה דף עם קישורים לדפי עשר הקבוצות המיוצגות, וכן הלאה.
בעזרת ה’ יוכלו החברים למשוך אל המפעל הזה מומחים בתחומות שונים שישתפו את הקבוצו בידע שלהם, שישאבו מן הקבוצות השראה לפתרונות ממשיים ושימצאו בין החברים את מי שיתמוך במימושם.
אימוץ תוכנית כזו אמורה “לשנות את המשחק” בחברה הישראלית. הציבור שיאמץ אותה תוכל להופיע כ”מבוגר האחראי” ולהפיג את רוח הציניות והתבוסתנות הנושבת, לעתים קרובות מדי, במרחב החברתי והפוליטי.
להיפגש במוצאי שבת לדיונים הנ”ל – זה יכול להראות, לאור האתגרים העצומים המתרוממים מולנו, כדבר קטן. אבל המסורת מלמדת אותנו כי בדבר הקטן הנכון טמון כוח תיקון עצום. בסיום הסיפור “מבן-מלך ובן שפחה שהתחלפו” מאת רבי נחמן, מבחין בן המלך בשושנה שחסרה מן הכיסא למעלה. הוא שם אותה במקומה, וזה מאפשר לו “לכון להחליף ולסדר כל הדברים כראוי.”
“כנוס את היהודים” — את כל מי שהמדינה היהודית יקרה להם. יהי רצון שיתעורר הרצון.
אסיים בשיר.
הַזְמָנָה
נֶאֱסָפִים אֲנַחְנוּ פֹּה לִרְאוֹת
פָּנִים, מֵהֶם אֵין לָנוּ צֹרֶךְ לְהַסְתִּיר פָּנֵינוּ,
לִשְׁמֹעַ צְלִיל דִּבּוּר יָשָׁר, לְהִתְחַלֵּק
בַּמֶּה שֶׁחֲלוֹמוֹת חָרְטוּ עַל מֹחַ מְנַמְנֵם,
בַּמֶּה שֶׁקּוֹל דְּמָמָה דַּקָּה הִבִּיעַ בְּשָׁעוֹת כְּבֵדוֹת
שֶׁהִטִּילוּנוּ לִמְחוֹזוֹת שֶׁל שֵׂכֶל וְחַיִּים
שֶׁלּאֹ נִפְקַד זִכְרָם בַּשּׁוּק: לִמְצֹא
וּלְהַתְאִים חוּטִים שֶׁל גּוֹרָלוֹת מְשֻׁתָּפִים,
שִׂרְטוּטֵי-תָּכְנִית שֶׁהִתְכַּסּוּ בְּרֶפֶשׁ חַיִּים בְּלִי-מַחֲשָׁבָה —
מִשְׁכָּן לַשֵּׂכֶל הַמְשֻׁתָּף
אֲנוּ מְחַפְּשִׂים. לֹא לְהִתְחֲרוֹת, כִּי אִם לְהִתְחַלֵּק
בְּכָל מַה שֶׁרָאִינוּ וְלָמַדְנוּ, וּלְהַשְׁקִיף מִכָּאן
אֲחוֹרָנִית עַל הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ מוֹחוֹת שֶׁנִּסְתַּבְּכוּ
יוֹצְרִים אֶת הַבְּעָיוֹת אֲשֶׁר אוֹתָן הֵם מְנַסִּים לִפְתֹּר
בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַסָּפֵק שֶׁמַטִּילִים הֵם זֶה בָּזֶּה, סָפֵק בָּאַהֲבָה,
בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַדִּמְיוֹן, וּבַמִּלָּה.
שֶׁכֵּן, כְּשֶׁמַּשְׁקִיפִים מִכָּאן אֲחוֹרָנִית עַל הָעוֹלָם
אוּלַי תּוֹפַעְנָה הַדְּרָכִים, אֲשֶׁר בִּזְמָן
שֶׁעוֹד הָיִינוּ נִפְתָּלִים, בְּלִי לְקַבֵּל אֶת עֲצַתָּם
שְׁל קְרוֹבֵי-רוּחַ, הָיוּ סְמוּיוֹת-מֵעַיִן:
אוּלַי, כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת-בָּבֶל
שֶׁל דִּיסְצִיפְּלִינֹות שְׁאַפְתָּנִיּוֹת
נוּכַל לִמְצֹא דִּבּוּר שֶׁבּוֹ נוּכַל לִפְנוֹת
לְכָל גִּזְרָה שֶׁל הָאֱמֶת הָעוֹלָמִית הַמְפֻצֶּלֶת
וּלְהָבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל הַשָּׁלֵם לַחֵלֶק.
אֲנוּ אוֹמְרִים שֶׁשֵּׁכֶל הָאָדָם, אִם הוּא שָׁלֵם,
יָבִיא אֶת הָעוֹלָם אֶל תִּקּוּנוֹ.
תִּקּוּן הַשֵּׂכֶל זֶהוּ הַתַּפְקִיד שֶׁלְּפָנֵינוּ.
כַּמָּה שָׁנִים? כַּמָּה חַיִּים? אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים:
רַק כָּל אֶחָד יַנִּיחַ חוּט.
אסתר ביתיה קמרון
מאנגלית: חמוטל בר-יוסף