אמרי פרל — שני שירים

סקירה מאוחרת

קריית משה, 29.1.20

התחלתי את חיי בספרים על עוֹלָמוֹת

עם אצילות ומלחמות – היה לְמָה לחיות.

בפילוסופיה התעמקתי, צוהר אל הדרור,

אך זאת הנערה כָשְׁלָה כשביקשתי לעבור – 

לדרוך בשתי רגליי על אדמתה של האמת

ולמה לי חיי, אם אני כבר מת.

דרשתי בָּאוֹבִים, שתיתי את הכל,

בין פאבים ומורים, בין הרים לים כחול.

ביערות פגשתי זאב זקן שהתגנב

ללב שלי שׁוֹתֵת, שביקש להתקרב

לקודש שבטבע, לטבע הפראי,

הייתי החיה, הייתי אמיתי-חופשי

לפגוש בנקודה פנימית, בעומק הרצון,

בה נרעדתי וגססתי, גופי הפך לחדלון.

שם ביער שקט הס, גם חיות בהקשבה,

שם נשמע הקול העז של אֱלֹהי דממה דקה,

שם לחוף כרמל וְשֶׁבֶר נדרשתי לגלות,

האם אכן אני מוכן באמת עצמי לחיות.

לא כאינדיאני, כלוחם או פילוסוף,

לא כמשורר של בארים או זרוק על איזה חוף,

אלא הולך אַחַר הקול שהתחזק ונעלם,

נדרש לראות עמוק-רחוק, מה זורם בתוך הדם.

שם זעקתי בלילות, נעטפתי טליתות,

של סבא בא באוניה אל ארץ האבות,

שהיא ארץ אבותיי, זאת גיליתי ידידיי,

שם בחוף הכרמלים, שם בקע בי אֱלֹהַי.

אז השלתי את חיי, קילפתי את העור,

שם בער הגיהנום – צַרַף אותי האור.

נצמדתי אל הקול שבקע אותו הליל,

שם למדתי שליבי ידע תמיד להתפלל.

צבע וצורה, דמות תבנית וגוף,

נבנו ונפסלו לקול – הכל על גבול טרוף,

נבנו ונשברו, הוקמו בְּיֶזַע, נשרפו,

בניתי אלילים רבים, כולם כבר נטחנו

לאפר דק במדורה, מטחנת דינים צְרוּפָה,

עד שנקראתי לעלות אל העיר העתיקה.

שם בקעו שמיים אור, בא חזון והזדככות,

שם שרף אותי מלאך, שם פגשתי בַּמַלְכוּת.

שם לא אוכל לומר, מה ראינו, מה היה,

היד כבר לא תוכל לכתוב, אוזן לא תשמע – 

מלכים ומלאכים, שרי אופל וקליפות

מורים רבים ונשמות, אבות לאורך הדורות.

ובכל רגליי דורכות במסורת אבותיי

שלמדתי להכיר ולהטמיע בחיי –

לשנוא, לרדוף, לרצות למות, לזהור באור, להישרף,

לרצות לחיות בתאוות, להיות נזיר שמתנדף

מכל צפצוף של מכונית, מכל ריח מעלית,

פאות יורדות-צומחות-נושרות – שריטה על התקליט.

ורק הקול המתחזק הנעלם המתחמק,

דורש יותר, דורש אותי, דורש קרבה ומתרחק,

דורש כובש, נסגר ומת, חי ומתחדש כל יום

“אני עדיין כאן!” צועק אל השקט האיום,

כל יום בונה אותי, אותו, את הקשר המוחלט,

משתדל כל יום לשמוע – אך זה כמו מתוך מקלט.

סוקר את כל חיי מיום שבו ראיתי אור,

ואופק אין, וגם לא דלק למה שיש עוד לעבור,

ואיפה החזון והיעוד שהובטחו

שהיינו בגבעה שמלכים בה הומלכו.

“כשהקשר בינך ובין האל הוא מטוהר –

לזה נקרא חזון.” אמר אותו זאב זקן ואפרפר.

*

סהר מושחז

נכתב לזכרה של אורי אנסבכר

מֻזְהָב הַשָּׂדֶה בּוֹ צָעַדְתְּ לְבַד,

סַהַר מֻשְׁחָז נִצַּת לְאוֹר בֹּקֶר

מַאֲכֶלֶת פּוֹעֶרֶת לֹעַ וְחֵךְ

הַשִּׁבּוֹלִים נֶאֶסְפוּ אֶל הָעֹמֶר

שִׁירַת מַלְאָכִים נִשְׁמְעָה בָּרָקִיעַ

מֶרְחַב סֻלָּמוֹת בָּהֶם לַעֲלוֹת

וְעוֹד בְּטֶרֶם עָלָה הַשַּׁחַר הַמַּר

אוּלַי כְּבָר יָדַעְתְּ אֶת הֶעָתִיד לִקְרוֹת

וְאֶת הֶעָתִיד בִּכְלָל,

שֶׁבּוֹ אַתְּ זוֹהֶרֶת

אֶבֶן אוֹר, אֶבֶן חֵן

בְּנֵזֶר הַמֶּלֶךְ קוֹרֶנֶת,

הֲרֵי הוּא זֶה שֶׁפָּקַד

עַל חַיַּת טֶרֶף שׁוֹעֶטֶת

סַהַר עָקֹם בִּמְקוֹם לֵב

וּבַשֵּׂעָר הִיא אוֹחֶזֶת

מִכָּל בַּת יִשְׂרָאֵל אַתְּ נִגְלֵית בָּעֵינַיִם

וּבַלַּיְלָה אֲנִי מְשֻׁתָּק מִלְּנָגוּעַ

נִטְמָא כָּל אֲוִיר הָעוֹלָם

בְּכָל בַּעַל נִגְלֵית חַיַּת טֶרֶף וְרֹעַ.