נוכח משבר הציונות התורנית

ב”ה

הבחירות של שנת  2019  גרמו זעזועים שונים, בין היתר למגזר הציוני הדתי. יש אפשרות ממשית שבממשלה הבאה, אפילו בכנסת הבאה, המחנה הציוני הדתי יכול למצוא את עצמו ללא ייצוג.

נראה כי מציאות פוליטית חדשה זו משקפת שחיקה ארוכת טווח בעמדתה הציונית הדתית בחברה הישראלית. אריאל שנבל (מקור ראשון, 11.15.2019) ציטט סקר שמצביע על כך שרק 54 אחוזים מילדי ציונים דתיים שומרים על שיוך זה כמבוגרים. לאומת זאת, 90 אחוזים מילדי החילוניים, ו- 94 אחוזים מילדי החרדים, שומרים על זהותם כמבוגרים.

הגיע הזמן להתבונן בגורמים למגמה זו ולשאול, מה ניתן לעשות כדי להפוך אותה. ארבעה גורמים עיקריים עולים על הדעת.

ראשית, היחלשות הימין בכללותו, והציונות הדתית בפרט, עשויה להיות תגובה של “תסמונת סטוקהולם / אוסלו” להגברת האיבה מסביב. אל מול האפשרות שכל צעד בהגנה עצמית יוביל לאישום בפשעי מלחמה, האידיאולוגיה הציונית נראית כדבר מסוכן. מכיוון שההתנחלויות ביהודה ושומרון עוררות עוינות כה רבה, אולי מוטב שנתפטר מהן. כנגד תגובה אינסטינקטיבית זו, אפילו לקחי הניסיון (תוצאות הסכמי אוסלו ונסיגת עזה) אינם נראים תמיד משכנעים.

שנית, הטכנו-קפיטליזם העולמי – שהשפעתו התגברה בשנים האחרונות בשל התפשטות הסמארטפון – עוינת מטבעה את הציונות הדתית. התאגידים הגדולים מתנגדים לכל התחייבות המגבילה את פעולתה הבלתי פוסקת של המסחר, ומכאן ההתקפה ההולכת ומצליחה על השבת. יתרה מזאת, ציונות דתית היא תופעה מקומית מעצם טבעה, והטכנו-קפיטליזם העולמי יוצר הומוגניזציה. מבחינתו אין מקומות מיוחדים, שלא לדבר על מקום קדוש.

שלישית, הנסיגות הטריטוריאליות שספגה ישראל בעשורים האחרונים השפיעו באופן דיספרופורציוני על הקהילה הציונית דתית, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. חורבות גוש קטיף מייצגות לא רק עבודה אבודה אלא תפילות שלא נענו. את זה הדור הצעיר הבין היטיב.

רביעית, ציונות דתית היא תופעה מורכבת יותר מחילוניות או אורתודוכסיה חרדית. היא כרוכה במאמץ תמידי לשמור על איזון. לכן קשה להחזיק בה – אבל דווקא בגלל זה חשוב להחזיק בה. לאור המתחים שבין החילוניות לאורתודוכסיה בחברה הישראלית, הציונות הדתית היא המרכז שיש לבצר אותו.

האם יש, אם כן, משהו שניתן לעשות – שטרם נעשה – לחיזוק הציונות הדתית?

אם נחזור אל ההוגה המייסד של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק קוק, נראה שהפילוסופיה שלו לא יושמה במלואה בשלושה תחומים.

ראשית, הרב קוק הציב בפנינו את המשימה לשלב לימוד תורה ושמירת מצוות עם השכלה רחבה  וקשב אל דרישות החברה המודרנית. המשימה היא עצומה, ומימושה – התבוננות ביקורתית של כל תחומי הידע לאור התורה – בקושי החלה. (אוניברסיטת בר אילן, שנוסדה במטרה כזו, איבדה במשך השנים הרבה מצביונה הדתי.)

שנית, הרב כתב ב”אורות”: “כל מה שנוגע לישראל ומהותו אינם דברים מוגבלים בחוג הפרטי המצומצם, אלא הם מרוכזים בחוג מיוחד, ומשפיעים מתוך המרכז על ההיקף כולו” (“אורות ישראל”, פרק ה, א).  לדעתו, לא קיימת סתירה בין אוניברסאליות לעם נבחר וארץ מובטחת. עמדתו מחייבת אותנו ליצור גלובאליזם אחר, שאינה שוללת זהויות וערכים מקומיים, שתאפשר לנו להתקיים ולהשפיע על שאר הבריאה. בנוסף, עמדה זו תסייע לציונות הדתית להתאושש רוחנית מן האבדות הטריטוריאליות (שלא יהיו עוד כאלה).

שלישית, המוסדות בהם נלמדת תורתו של הרב קוק טרם לקחו ברצינות את הכרתו בערך היצירתיות האמנותית ובמיוחד השירה, טרם עמדו על מקום המיוחד של השירה במפעלו וטרם פיתחו פואטיקה התואמת את החזון הציוני-דתי.  חלק מתפקידה של השירה הינו חיזוק הקשר בין הפרט והכלל, בין המיוחד והאוניברסאלי.  היא עשויה גם לחזק את הדמיון ואת הרצון.

על מנת לבנות את הציונות הדתית מחדש, צריך, לפי מוטי קרפל, “מאמץ יצירה לאומי שיארך שנות דור” (מקור ראשון 9.12.2019 ).  על מנת שזה יקרה, יצטרכו כמה אנשים לצאת מ”איזור הנוחיות” שלהם, להתנגד לאינרציה של מוסדות והרגלים, לעשות מעשים שייראו, לפחות בהתחלה, כעילגים ואפילו תימהוניים.

ברצוני להציע, בקיצור, צעד קונקרטי, צעד קונקרטי עליו חשבתי הרבה שנים.  ל”מאמץ יצירה לאומי” דרוש זמן קבוע. יש לזה זמן מתאים במיוחד – מוצאי שבת, כאשר עוד לא הסתער עלינו עולם המלאכה עם כל לחציו ודרישותיו.  זמן בין קודש לחול, שבו אולי תתאפשר התבוננות בדברי חול ברוח האחדות האמורה לשרור בשבת.

זו רק התחלה של הדיון בנושא.  אבל אם מספר אנשים ייקחו על עצמם להקדיש את שעות מוצאי השבת ל”סיעור מוחות” למען אותו “מאמץ יצירה לאומי”, זה ישדר מסר ברור.  זה יהיה סימן שמשהו התחיל.

מי יהיו הנחשונים?