האם יש סיכוי לאהבה?
פעם התקשר אליי יהודי, שביקש כי אכתוב בעבורו ספר בנושא אהבת השם, עם סיפורים מימים עברו וסיפורים בני זמננו. אכן אין דבר חשוב ונעלה מהמצווה הכתובה בקריאת שמע – “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”, ועם זאת, זה לא פשוט שבן אדם יזכה לאהוב בשלמות את השם יתברך, בגלל הייסורים שהוא עובר לצד הטובה שהוא זוכה לה. היה נדמה לי שאהבת השם היא נחלת צדיקים גמורים שאין בהם מתום, ולא ידעתי באותה שעה מה להשיב לו.
כעבור יום חיכיתי בתחנת הרכבת הקלה ליד שוק מחנה יהודה. שמעתי אישה אומרת: “תודה רבה על הכסף שהבאת לי היום! אני מאוד מעריכה את זה”.
ראיתי שמדובר באישה פשוטה, כבת חמישים, שנראתה מסורתית. בגלל האזניות שהשתלשלו מראשה הבנתי שהיא מדברת בפלאפון עם מישהו.
“אני חולה עליך! אין לי חיים בלעדיך”.
היה ברור שהיא מדברת עם בעלה. נעים היה לשמוע שיש בני זוג שכל כך אוהבים זה את זה, זכר קלוש באחרית הימים הסואנים לגן עדן מקדם. הנה, בדור כה רעשני, אטום, מנוכר ומטורף יש אהבה, כמו שושנה בין החוחים.
התרחקתי מעט מהמקום. חלילה לי שאאזין לשיחת דודים.
האישה הפשוטה התקרבה לאזור שלי, כאילו רצו משמיים שאמשיך להאזין לה.
“אל תעזוב אותי אף פעם!”
זו הייתה עליית מדרגה. הסתקרנתי מהו סוד השלום בית שלה, איך אפשר בעולם כה מפורד ומלא פיתויים לשמור על אהבה כה תמימה בין איש לאשתו?
בעודי מהרהר ראיתי שניגש לאותה אישה איש בן גילה, יהודי מבוגר ומעט מרושל כיאה לירושלמי ותיק. היא קידמה אותו בהנהון ראש, והוא אמר לה בקול צרוד: “מה שלומך, אשתי?” היא ענתה לו במנוד ראש קל.
לא הצלחתי להבין להיכן פרחה אהבת הדודים. הם נראו כמו בעל ואישה שרגילים מאוד אחד לשני, ולא מעבר לכך.
אם כן, למי היא אמרה את כל המילים ברומו של עולם?! השתאיתי בקרבי.
אחר כך גערתי בעצמי, שאסור לי להרהר באושרם האישי של אחרים, ואם זה לא יוביל לסיפור קצרצר, ייוותר בידי רק חטא ועוון.
התרחקתי מהמקום, ולהפתעתי ראיתי ששניהם צועדים בעקבותיי כאילו כופים אותי משמיים לשמוע איזה סיפור.
הבעל ניגש לדוכן הכתום של מפעל הפיס, ואשתו המתינה לו במרחק עשרים מטרים, קרוב למקום שבו עמדתי.
“אין לי כוח בשבילו!” אמרה האישה, “הוא זורק את הכסף שלנו על כרטיסי מזל”, המשיכה.
קצת נחרדתי. הנה קיוויתי שיש אהבה בעולם, ומתברר לי שהיא בכלל סובלת ממנו וקשורה בעצם למישהו אחר…
נצמדתי לפינת הרחוב המחברת את השוק הסואן עם מרחבי רחוב יפו, ואז שמעתי:
“ריבונו של עולם, אבאל’ה יקר, אולי תעשה שלפחות פעם אחת בעלי יזכה בפיס?”
לפתע קלטתי שאהוב ליבה הוא המופשט מכל מופשט, שאין חקר לגדולתו האינסופית ואין תפיסה בהימצאותו בפרטים הכי קטנים של עולמנו.
זה שלום הבית האמיתי, התרונן ליבי, להיות צמוד כל הזמן אל השותף העליון של בני הזוג, לאהוב אותו ולהיות קשור אליו, וממילא יש סיכוי לאהבת איש ואישה, ולכל יתר האהבות המתרוצצות בשבילי הלבבות השבורים.
מיד חיפשתי בפלאפון את מספרו של מי שהציע לי לכתוב את הספר, ובינתיים הספקתי לראות את הבעל הירושלמי יוצא בצעד קל מדוכן המזלות הכתום לקראת אשתו הממתינה לו ככלה לקראת חתן, ומעליהם חופת שמיים מרהיבה.