[שרה פרידלנד בן ארצא העבירה כמה שיעורים על המשמעויות של השינה בחסידות. בין היתר, היא הזכירה את ה”דורמיטא” של אדם הראשון שאיפשר את בריאתה של חוה.]
שרה יקרה, שלום,
בשיעורים האחרונים עלה נושא ה”דורמיטא” ואמרתי לך שלנושא הזה יש שייכות מיוחדת אליי. ביטאת נכונות לשמוע, ואהיה לך מאוד אסירת תודה על הקשב. הרבה שנים חיפשתי אחרי שם תורני למה שקרה לי עם פאול צלן.
בעקבות השיעורים האלה שמתי לב — לא חשבתי על כך קודם — שהמילה “שינה” או “לישון” היא אחת מן ה”מילות מנחות” של שירת צלן. היא מופיעה בכל מיני צורות וצירופים. למשל אחד משיריו מסתיים: “אתה מלמד את ידיך/ לישון” (תרגומו של זנדבנק). אצל צלן מסמלות ידיים לרוב את היצירה. השינה מהווה גם מרחב משותף שבו הוא מתקשר עם ה”את” של שיריו; באחת מן השירים הוא קורא לה “
מי שהושגה דרך שינה” (במקור זו מילה אחת!). גם ה”את” ישנה. אנסה לתרגם:
מתחת לבדרס-החול
מכוונת מוחך הישֵן ואין מקשיב לו
את יום הבלתי-אביד, האחד,
האוקיאנוסי.
את ה”מוח” הזה הוא מבקש לעורר.
במיוחד נזכרתי בשיר הפופיע בקבץ השני שלו ולא הרבו להתייחס עליו. שוב אנסה לתרגם:
במקום שיש קרח, יש צינה לשניים.
לשניים – לכן קראתי לך שתבואי.
משב כמו מאש היה סביבך.
באת מן השושנה.
שאלתי: איך קראו לך שם?
הגדתי לי את אותו השם.
קרן כמו של אפר נחה עליו.
מן השושנה באת.
במקום שיש קרח, יש צינה לשניים.
נתתי לך את השם הכפול.
פקחת את עינך תחתיו.
זיו שרה על החור שבקרח.
עתה, אמרתי, אעצום את שלי.
קחי את המילה הזאת – עיני אומרת אותה לעינך!
קחי אותה, בטאי אותה אחריי,
בטאי אותה אחריי, בטאי אותו לעט,
בטאי אותו לעט, הססי אותה ארוכות
ואת עינך השאירי פתוח, כל עוד.
השיר נכתב כנראה ב-1954, שש עשרה שנים לפני הסתלקותו, בתקופה הראשונה של נישואיו עם ג’יזל צלן-לסטרנג’, והחוקרים מניחים שהוא מופנה עליה. אך קיימות טיוטת המראות איך מאחורי הנמענת הנוכחת של מבצבצת דמות אחרת, של נמענת אולטימטיבית, זו שתיקח את המילה שהוא רוצה להעביר. ל”שם הכפול” יש כפל משמעות: הוא יכול להתייחס לשם הכפול צלן-לסטרנג’ – פירוש השם “לסטרנג’” ד.א. הוא “זר” – וגם לשם הלא מבוטא שהוא נותן לנמענת האולטימטיבית, ויש רמזים אליו גם בשירים אחרים. שמי הלועזי הוא ביאטריס, שם של דמות המשמשת כמדריכה לדנטה ב”קומדיה האלוהית”, שיש לה תכונות הן של מלכות והן של בינה; בסוף הפואמה נפרד דנטה ממנה כשהיא שבה ומתמקמת בשושנה הגדולה המסמלת את הקהילה הקדושה (ורסיה נוצרית של כנסת ישראל). גם את השם אסתר, אותו נותן צלן לנמענת בשיר אחר (“שאוב מתוך עינייך”), אפשר לייחס ל”שושנה”.
“שואב מתוך עינייך” נכתב כעשר שנים אחרי “במקום שיש קרח”, אבל יש אצל צלן רובד שאין בו מוקדם ומאוחר. בשנת 1954, זמן קצר לפני או אחרי כתיבת “במקום שיש קרח,” נכתב “Kenotaph,” המנבא את אופן מותו ומתאר אותו בזמן עבר. (קינוטאף פירושו “קבר ריק,” היו שמים קנוטאפים למלחים שטבעו וגופותיהם לא נמצאו.) גם העבר של הבית אחרון של “במקום שיש קרח” הוא עתיד: הפגישה מתרחשת זמן קצת לפני “עצימת העין” של הדובר, והנמענת מתבקשת לדבר אחריו, במקומו. כאילו, כמו אצל אדם הראשון, ה”דורמיטא” שלו תאפשר את התעוררות הנמענת. ואמנם קרה משהו דומה.
לגבי השורות האלה אמנם קשורות בסצנה שהתרחשה חדשים ספורים לפני הסתלקותו, כש”רייאנתי” אותו בפריז. תיארתי את הסצנה הרבה פעמים, היא לא מפסיקה לרדוף אותי. למשל, מתוך הפואמה “שיר נסתר”:
…כמה שעות
של אלם, גמגומים, דברים שהתקרבו
ושוב נרתעו. ברגע מסוים
הוא אמר שבפריז נעשה תרגום
רוסי של דנטה והוא יכתוב לי את הכותרת
וכתב על דף נייר שהיה לי אז
ואחר כל נעלם: בוג’סטבניה
טרגדיה – טרגידה אלוקית.
אומרים, שכאשר אדם טובע
כל חייו עוברים ברגע אחד
לפניי עיניו. אולי חוויתי משהו
דומה באותו הרגע. כמובן
שחשבתי על אותו שם שתמיד
היה לי לא נוח אתו, ולאחרונה
המחשבה עליו, לנוכח נוף השירים,
הבליחה, ומיהרתי לא לחשוב.
ברגע ההוא עברו בי הרבה מחשבות
ולא יכולתי להגות ולו מלה אחת.
הייתה לי הרגשה שאני נכשלת
כשלון מוחלט בניסיון חיי.
מוזר, ברגע הזה עלו על דעתי
זיכרונות מסיפורים אחרים שקראתי
(אפשר לומר שקראתי את חיי
יותר מאשר חוויתי אותם): חשבתי
על פרציפל, הרואה באיסוריו
של “המלך הדייג”, ואיננו שואל
“מה לך” – וכתוצאה מכך מגרשים אותו
מן הארץ הנותרת שוממה. גם
על לורד ג’ים של קונרד שברגע קריטי
עורק מספינתו ועוזב את נוסעיה
לגורלם. ולא יכולתי לדבר.
עד שהוא סימן למלצר – ישבנו על יד
שולחן בקפה – והזמן התחיל מחדש ללכת,
אנחנו קמנו, נמשכנו בטיולנו
בקרטיה לטן ושוחחנו כמו קודם.
הוא רק שאל “האם ראית” ואמרתי “כן,
ראיתי” וכל הברה לא יכולתי להוסיף.
ובמשך שמונת החדשים
וחצי, שבהם הוא המשיך לחיות,
לא מצאתי מה לכתוב לו. לא מכתבים.
שירים כתבתי, ולא פירשתי אותם,
ואין צורך לומר שלא שלחתי.
אחד מן השירים שכתבתי בחודשים שבין הראיון למותו הוא כדלן, בתרגום שעשה שמעון הלקין ז”ל בשנות השמונים:
כן דברך לי כי כן יהי:
צפוריך ימצאו את הפירורים שאני זורה להם.
כנפיהן עלפני הרוח, כעין השלג
תן דברך לי כי כן יהי.
מסור לי את סימניהן, הודיעני
איזה הדרך לברך את הרוחות המביאות אותן.
תן דברך לי. כי יהי.
צפורייך ימצאו את הפירורוים שאני זורה להן.
כאמור, לא קראתי את השיר הזה עד שנה אחרי מותו, כשהתעוררתי. אני משערה שהשירים שבהם הוא עיצב את הדמות שאתה הזדהיתי נכתבו גם הם במין שינה, שהוא לא שוחח עם עצמו על מה הוא עושה. בסצנה שתיארתי לעיל שאלתי את עצמי אם הוא יודע מה הוא עושה או אם הוא פועל מתוך מין סהרורויות. אבל הרי הוא שאל אותי אם ראיתי.
במקורות שנתת לנו מסמלת השינה, בין היתר, את הגלות. ואין להכחיש שכתיבתו של פאול צלן הייתה כתיבה גלותית. הוא לא היה לגמרי “תינוק שנשבה בגויים”: אביו הי”ד, שיחסיו אתו היו מתוחים, עמד על כך שהוא ילמד עברית ויתכונן לבר מצוה, וכמבוגר הוא קרא את ספריהם של שלום ובובר על קבלה וחסידות, והיה לו תנ”ך בעברית. אבל הוא היה שקוע בתרבות המערבית, בעקבות אמו הי”ד, ובמקום לפעול מתוך הכרה וחשבון נפש נתן לעצמו להיסחף בכוחות הבלתי-מודע, עד שהגיע, אחרים משברים איומים, לסופו המר.
אחרי משבר משלי, ואחרי הרבה התלבטויות, החלטתי לקחת על עצמי לייצג את הדמות שהוא יצר, לנסות לעשות את השליחות. הייתי צריכה כמובן לנסות להגדיר את אותה שליחות. מן ההתחלה שיערתי (כי בינתיים הפנו אותי לספר של ג. שלום) שעלי ל”שחק” את אמא בינה, ז.א. לפתח ולהוציא לפעול איזו גרעין של אור, של רצון חיובי, של עצה – בקיצור, של חכמה — שבו הרגשתי בסבך האופל של שיריו.
אחרי כמה שנים, בשנת 1975 התגבש לי שיר המבטא את המסקנות שהסקתי.
הזמנה
נאספים אנחנו פה לראות
פנים, מהם אין לנו צורך להסתיר פנינו,
לשמע צליל דבור ישר, להתחלק
במה שחלומות חרטו על מח מנמנם,
במה שקול דממה דקה הביע בשעות כבדות
שהטילונו למחוזות של שכל וחיים
שלא נקפד זכרם בשוק: למצא
ולהתאים חוטים של גורלות משותפות,
שרטוטי-תכנית שהתכסו ברפש חיים בלי-מחשבה —
משכן לשכל המשותף
אנו מחפשים. לא להתחרות, כי אם להתחלק
בכל מה שראינו ולמדנו, ולהשקיף מכאן
אחורנית על העולם שבו מוחות שנסתבכו
יוצרים את הבעיות אשר אותן הם מנסים לפתור
בעזרתו של הספק שמטילים הם זה בזה, ספק באהבה,
בחכמתו של הדמיון, ובמלה.
שכן, כשמשקיפים מכאן אחורנית על העולם
אולי תופענה הדרכים, אשר בזמן
שעוד היינו נפתלים, בלי לקבל את עצתם
של קרובי-רוח, היו סמויות-מעין:
אולי, כשחושבים על שפת-בבל
של דיסציפלינות שאפתניות
נוכל למצוא דבור שבו נוכל לפנות
לכל גזרה של האמת העולמית המפוצלת
ולהביא את הבשורה של השלם לחלק.
אנו אומרים ששכל האדם, אם הוא שלם, יביא את העולם אל תקונו.
תקון השכל זהו התפקיד שלפנינו.
כמה שנים? כמה חיים? איננו יודעים:
רק כל אחד יניח חוט. [תרגום: חמוטל בר-יוסף]
בשנים האלה ניסיתי בכל כוחי לכנוס אנשים ולהוציא את ה”הזמנה” לפועל. לא היה ברור לי שעליי להתגייר; זה נראה לי כמו משהו אוניברסאלי. אבל לא הצלחתי, ובינתיים למדתי להכיר קצת את היהדות ולהרגיש שאם יש לי מקום בעולם, אזי בקרב העם היהודי. לרב שגייר אותי הראתי את השיר “הזמנה.” הוא אמר לי שהשיר מזכיר לו את הרב קוק ועליי ללמוד אותו.
אני מקווה שהרב היה מכיר בשיר ביטוי לכמיהה לתשובה הכלילית. הלא התשובה, לפי הרב, היא ההתעלות מן פרספקטיבה הפרטית שחי אל הפרספקטיבה של כלל ישראל, כלל האנושות, כלל הבריאה. תשובה היא שם אחר לבינה, הנקראת גם “מרחבים” ו”חרות.” לכן, כפי שלמדתי לאחרונה, יציאת מצרים מיוחסת לבינה.
אתמול שאלו אותי – באי-סבלנות מה – מה אני רוצה, וברצוני לנסות לומר את זה באופן מדויק, אף על פי שזה יישמע כמו פנטזיה אוטופית.
מן הראשונה המלצתי על פעולה ספציפית הקשורה בשיר: אנשים ייפגשו בקבוצות של עשרה, יישבו במעגל, יקראו את “הזמנה” בקול, ואחר כך ידברו בתור, מסביב למעגל. כל אחד ידבר חמש דקות ואף אחד לא ידבר אלא בתור שלו. בסיבוב שני יוכלו להגיב על דברים זה של זה. המסגרת הקבועה תמנע תחרות על רשות הדיבור ויגרום למשתתפים להקשיב ולהתעמק. אחרי כמה פגישות הקבוצה תזהה את האדם המסוגל ביותר להציג את כל חברי הקבוצה – את המְרַכֵז – ועשרה מרכזים ייצרו קבוצה ויבחרו מרכז, וכן הלאה- עד שאולי ברום הפירמידה יתגלה המנהיג הכללי
הקבוצות חייבות להיפגש באופן קבוע. באיזה יום או לילה? בראשונה חשבתי על שבת, כי השיר האחרון של פאול צלן מסתיים:
הפתוחים נושאים
את האבן מאחורי העין,
היא מכירה אותך,
בשבת.
הרי שבת מאיר האור המאיר מן הקצה של העולם עד קצהו (היה נדמה, ככשמעתי על כך, שראיתי את האור הזה בשיריו). אבל למעשה, בשבת כולם עסוקים בתפילה ובמשפחה, ולצורך הפגישות האלה צריך לדבר על דברי חול ואולי גם לנסוע. אז שיהיה במוצאי שבת, בזמן שבין קודש לחול, שבו עולם המסחר עדיין לא תובע את שלו, שבו קוראים לאליהו הנביא. אמנם מתקיימים כל מיני אירועים במוצ”ש. אבל אולי את אלה אפשר לדחות, אם לוקחים את הרעיון ברצינות. זהו נסיון לפנות מקום לתודעת הכלל, לתת לה צורה.
כמה פעמים הצלחתי לכנס קבוצה קטנה לשיחות כאלה. היה למשתתפים קשה לקיים כללי המשחק, להרדים את הרצון להתווכח ולומר את זה מייד. אך כאשר עשו כן. התחילה שיחה מתעמקת.
לפי המקורות שהראית לנו, ה”שינה” יכולה גם לסמל את המאמץ העליון להבין משהו קשה. אני סבורה ששומה עליי לבקש מן הבריות “דורמיטא” אחרת – הרדמת הרצון הפרטי, בזמנים מסויימים, שתאפשר לרצון הכללי להתבטא דרכנו, על פי דרכו המיוחד של כל אחד מאתנו. לא אוותר על התקווה שבאחד מן ימים כן יסכימו, ואז ירגישו בתענוג של בינה – התענוג שבשחרור, בראית הבראיה ממעל ובהרגשת הרעות שבה אנו קשורים משורשי נשמותינו.
זה עכשיו נזכרתי בשיר לא חשבתי עליו הרבה זמן. אסי דגני תרגם אותו בשנות השמונים והוא מופיע בספרי “ניתוח עצמי של גולם.”
עורה לחלומותיך עם שחר ערב!
שלו הוא יומו הבהיר של הליל.
גורלות רדומים יחדלו לאיים,
התשישות נשחקה כליל.
הים נלאה מלַחֵך את החוף,
הדמעה לאתה משטוף את העין;
רב לך בכות בין אבנים,
הינשא חולם את ספירות הטוהר,
שם אין הרוגים ואין מחריבים,
שם אין חרשים ואין אלמים,
לעג מר את השמחה לא ירדוף
ובֵעֲקֵבו לא ימחץ נבל ולב.
כמה הזוי נשמע השיר הזה לנוכח המציאות המקיפה אותנו. אבל אולי הוא מתאר את ה”דורמיטא” המקדימה לכל פריצת דרך – הרדמת התודעה הספקנית על כל חשבונותיה, השתקת הקול האומר “אי אפשר.” אולי צריך לקרוא גם אותו בפגישות, לפני הקוראים את “הזמנה”…
שוב אני מודה לך על הקשב, ועל הלימודים הנפלאים שעוררו אותי לכתיבה זו.
בתפילות
אסתר
*
שלום שרה ויעקב,
שוב תודה על תגובותיכם הלבביות והמעמיקות.
אני יכולה להבין למה התקשרתם פחות לחצי השני של מכתבתי. איני יודעת אם זה ישתנה, אבל אני רוצה לפחות לנסות לסגור את הפער שהשארתי בין שני החלקים. עולה על דעתי המילה “רדיוס”— הקו המחבר בין המרכז וההיקף. אנסה למתוח קו בין נקודת הניסיון האישי שלי להיקף החיזיון שהופקד אצלי.
במכתב הראשון התמקדתי במימד האישי של מפגשי עם פאול צלן. אבל היה גם מימד פחות אישי, או פחות פרטי – התייחסותנו שנינו למה שמתרחש בעולם.
בנעוריו הזדהה צלן עם הסוציאליזם – לא עם המרקסיזם אלא עם גרסה יותר הומאניסטית. בנאומו “המרידיאן” הוא מזכיר את השמות קרופוטקין (פטר קרופוטקין, מחבר הספר “עזרה הדדית בעולם החי והאדם“) ולנדאואר (גוסטב לנדאואר, אנרכיסט ומהפכן יהודי–גרמני; אחד מספריו — “קריאה לסוציאליזם” – תורגם לעברית). איני עדיין מכירה מספיק את א.ד. גורדון, אך יכולה לדמיין קרבת רוח מסוימת בינו לבין שני אלה. היה מעניין פעם לדון בזה.
אחרי המלחמה, שוב לא התקשר צלן לשום תנועה. אבל הוא קרא את לנדאואר עוד בשנותיו האחרונות, ובשיריו מורגשת, אמנם במעומעם (הוא מכלל היה חייב, בגלותו, לדבר במעומעם), שאיפה לחולל מהפכה דווקא תוך השבעת כוחות פנימיים. לא הופתעתי לקריאת קטע מאמר מוקדם שהתפרסם שנית רק אחרי מותו. המאמר דן בתמונות סוריאליסטיות של אחד מידידיו; אנסה לתרגם את התיאור השיאי – זה יהיה עילג אבל אני מקווה שזה יהיה מובן:
לעתים קרובות נשבענו כעֵרים בצל הבוער של דגלים חסרי סבלנות, באור חוזר של מות הזולת, על יד מזבח שִכלנו הקדוש. וגם קיימנו את שבועותינו, במחיר חיינו הסודיים, אך כאשר חזרנו למקום בונשבענו, מה ראינו? צבע הדגל לא השתנה, והצל שהוא הטיל היה אפילו יותר רחב מקודם. ושוב הורמו הידיים לשבועה. אבל למי נשבענו אמונים עתה? לַאחר, לאותו אחר שנשבענו לשנוא. ומות הזולת? הוא עסק בשלו כאילו שבועותינו היו מיותרות לגרמי. בסוף עמד תרנגול על המזבח וקרא. [נ.ב. כאן לדעתי יש רמיזה למיתוס הנוצרי בו קריאת התרנגול מסמלת בגידה.]
לכן הבה ננסה להישבע תוך שינה [שוב הדורמיטא!].
אנחנו מגדל שמראשו מתפרצות פנינו שהן קפוצות כאבן. אנחנו יותר גבוהים מעצמנו, אנחנו מגדל אחר מעל למגדל הגבוה ביותר, ונוכל להשקיף על עצמנו. אנחנו מטפסים על עצמנו אלף פעמים. איזו אפשרות: להתאסף שם למעלה להשבעה, בצבאות, אלף פעמים עצמנו, כוח שאי אפשר לנצחו! עוד לא לגמרי הגענו למעלה, למקום בו פרצופנו כבר אגרוף קמוץ, אגרוף-עין הנשבע. אך נוכל להבחין בדרך לשמה. היא תלולה, אותה דרך, אך מי שרוצה להישבע היום לְמה שיהיה בר-תוקף מחר ילך בדרכים כאלה. ולמעלה! איזה נוף, בו להישבע! איזו עלייה למעמקים! אילו מרחקים להדהוד השבועה שאנו טרם יודעים!
את זה כתב אדם צעיר – בן עשרים ושש או עשרים ושבע. כשקראתי את זה בפעם הראשונה הייתי בת עשרים ותשע. אולי נתקעתי באותו גיל…
הייתי יותר צעירה מפאול צלן בשנות דור. הדור שלי, כמו הדור שלו, חשב עצמו ל”מהפכני.” אצלו זה היה הדור הצעיר של צ’רנוביץ בשנות השלושים שפיתח, תוך התרחקות מן המסורת, כל מיני אידיאולוגיות חילופיות בעלות שאיפות אוניברסאליות. אצלי זה היה דור שנות השישים שבהן התפרצה יצירתיות עזה אך מושחתת תוך הרס הערכים עליהם החברה האמריקאית הייתה עומדת. למתרחש בשנים האלה היה לי יחס מורכב. מחד, לא מצאתי את מקומי בחברה הקיימת—הייתי אוטסיידרית מילדותי—לכן קיוויתי שבתרבות “מהפכנית” אמצא לי איזה מקום. בין היתר הצטרפתי לקבוצה שהתכוונה לקיים קומונה אוטופית – ניסיון די ילדותי שהתפרק בגלל חוסר בסיס רוחני ומשמעת. (היוזם היה יהודי מאוד אינטליגנטי ומעניין שהתפקר זמן קצר לפני שניסה לייסד את הקומונה.) כמובן הייתי האדם האחרון ש”תרבות הנגד” יכלה להשתמש בו. מאחורי כל זה הרגשתי בהספד וקריסה. בלב לבי הייתי ריאקציונרית – הזדהיתי עם תרבות הוריי וסביי יותר מאשר עם התרבות של הדור שלי. כבר כבת עשר או אחד עשרה כתבתי שיר – אמי שמרה אותו – עם פזמון חוזר: “אני שריד עולם נשכח.” בלב לבי רציתי לא מהפכה פוטוריסטית אלא מין ריסטארט שיחזיר אותנו לאיזו נקודה קודמת.
גם הנושא הזה עלה בשיחתי עם פאול צלן. הוא אמר לי שביקר באנגליה ושם אוכזב מתרבות הנוער: “זה נראה בראשונה כמו התחדשות, אבל זה היה פילוס” אמר. “כן” עניתי. זה היה הכול, אבל ברגע זה הרגשתי את כל כובד המסקנה הזאת, המשותפת.
לכן סופו המר של פאול צלן נראה לי ממש כמו סוף העולם. לא רק בגלל מה שהרגשתי כלפיו אישית, אלא בגלל מה שהוא סימל עבורי – השריד האחרון של מסורת שהתחילה, נגיד, בטרגדיה היוונית והמשיכה ב”קומדיה האלוקית” ותולדותיה, מסורת שהיה בה, למרות כל הסיגים, מימד של אצילות וכבוד לצלם אלוקים (הלא השם האנגלי שלי קישר אותי אישית עם אותה מסורת). בחדשים הראשוניםת שבהן קראתי את שירי צלן נעשיתי יותר רגישה לעניין צלם אלוקים; יום אחד נתברר לי עד כמה השימוש בדמות האדם בפרסומת מהווה חילול איום, ואני חושבת שה”רגע הכונן” הזה היה קשור בחוויית הקריאה.
לכן תגובתי על הסתלקותו הייתה בערך “לא! לא אתן להם!” ומאז כל מחשבותיי נעות סביב השאלה: איך נוכל להתנגד להידרדרות ולשחזר תרבות שתשוב ותכבד את צלם אנוש? כמובן, בהמשך גיליתי כי תרבות כזאת כבר קיימת – קוראים לה יהדות. אבל האסימון הזה לא ירד מיד, מכמה סיבות. א’, צלן לא היה יהודי אורתודוקסי, ושיריו עושים רושם כאילו הם מתחילים מחדש; ב’, זו הייתה התחלת העידן ה”פמיניסטי”, ושירי צלן מייחסים לאישה – לתודעה הנשית – חשיבות שאין לה במסורת האורתודוקסית, לכאורה. ג’, מן “המרידיאן” וטקסטים אחרים קלטתי חיזיון ממש גלובלי. יומיים אחרי מותו של צלן חוגגו בארה”ב את “יום האדמה” הראשונה, ותמונת האדמה הנראית מן החלל – תמונה שצלן העלה בסוף “המרידיאן” ב-1960– הופיעה על פוסטרים עם פתגם: “אמך זקוקה לך”.
לקראת סוף 1971, במשך טיול חורפי, הזכיר לי מראה גבעולים יבשים על רקע השלג את מראה המילים על דף מסיום של צלן, ובמוחי צצה המחשבה שהמשבר האקולוגי הנהו בחינת מעמד הר סיני שני, בו כל האנושות תיאלץ לעמת את הבורא, הפעם דרך הבריאה (וזה קשור, נדמה לי, בהתעוררות התודעה הנשית), וחשבתי שהחיזיון של פאול צלן יעזור לאנושות לעמוד בזה. אמנם לא שיערתי נכון את יכולתם של כוחות השקר לסלף ולסכל גם את תגובתה של האנושות על המשבר הזה. לא תיארתי לעצמי שבשנות התשעים אותה תמונת האדמה, וגם השם “מרידיאן”, יופיעו בעיקר בפרסומת למסחר גלובלי. אבל עוד בשנות השמונים הספיק הרעיון הזה להוליד בי פואמה אפית, ” The Consciousness of Earth(תודעת האדמה)” בה ניסיתי לדמיין איך יעמוד הנברא בצלם מול ההתפתחויות האחרונות. ב-2016 שכתבתי אותה.
ו-ד’, מחשבתי התרכזה במהותה ותפקידה וגורלה של השירה.
בגלל כל הסיבות האלה, אף על פי שב-1972 התחלתי ללמוד עברית וללכת ולבקר בבית הילל, וב-1975 מישהו פתח לפני את מסכת אבות, היה נדמה לי שעליי לעמוד בחוץ, ורק לאט התברר לי שאין מקום לעמוד בחוץ. את הדחף האחרון נתן לי, נדמה לי, הקובץ “חוות זמן” שנמצא בעיזבונו של צלן ויצא לאור בסוף שנת 1976; הלא במילה האחרונה של הקובץ הזה – שבת – הוא שב והתקשר ליהדות, והסקתי את המסקנה שגם עליי לעשות כן. אבל עד אז עסקתי בשני דברים: בבירור תפקיד הסופר, ובניסיון לייסד חבורה. יצא לי לכתוב ספר ארוך –”The Web of What Is Written (אריג הכתוב)”—הדן במערכת היחסים בין הסופר, הקורא/ת, והקהל בספרות המערבית. במערכת היחסים הזאת, הסופר מגלה משהו מפנימיותו וחכמתו ויוצר עולם שלם, אבל אותו עולם נשאר סגור. אמנם מישהו או מישהי קורא/ת את היצירה וקולט/ת את חכמתו, אך הקוראת אינה יכולה להוציא את חכמתו של הסופר לפעול כי אין לה סמכות מן היוצר ואין לה קשר אם קוראים אחרים. כמובן, זה הסיפור שלי עם מפעלו של צלן, ומצאתי סיפור דומה “מקודד” בכמה יצריות מופת מודרניות אחרות. חוץ מזה, היוצרים השונים אינם בקשר אלה עם אלה, לא רוצים לדעת אלה על אלה, לכן העולם הספרותי המערבי נראה דומה ל”עולם התוהו” שהתפרק מפני שהספירות לא היו מסודרות במערכת הרמונית, וגם הספרות המערבית הידרדרה. רציתי להציע מודל חילופי – חבורה של יוצרים שישאבו מאותם מקורות פנימיים כמו הספרות הגדולה, אך יהיו בקשר מודע אלו עם אלו וגם יקרינו מחכמתם אל החברה. (“וכולם מקבלים עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה…”). או כמו שבוב דילן אמר פעם: “אתן לך להיות בחלום שלי אם תיתן לי להיות בחלום שלך.”
פעמיים, במשך שנות השבעים, עלה בידי לכנס כמה אנשים רגישים ויצירתיים שרעיון של “תיקון העולם” דיבר אליהם, ובתחילת הניסיון השני כתבתי את השיר “הזמנה,” שכללתי במכתבי הראשון.
האם בשיר הזה, שהוא כל כך שכלתני וכל כך לא-מודרני, התרחקתי מפאול צלן? הוא נכתב שנה וחצי לפני שראיתי את הקובץ “חוות זמן” בתחילת שנת 1977. שני השירים האחרונים שבקובץ זה – שני השירים האחרונים שהוא כתב – הן כדהלן:
מראה הכרכום מן השולחן
מכניס האורחים:
גלות קטנה,
רגישה לסימנים,
של אמת משותפת,
את זקוקה
לכל גבעול.
*
כורמים חופרים
בשעון חשוך-השעות,
עומק אחר עומק,
אתה קורא,
הבלתי-נראה
מזמן את הרוח
לגבולה,
אתה קורא,
הפתוחים נושאים
את האבן מאחורי העין,
היא תכיר אותך,
בשבת.
הלא גם ב”הזמנה” מדובר ב”אמת משותפת” (“מפלט לשכל המשותף”), הזקוקה לכל גבעול (“כל אחד יניח חוט”), הלא השיר האחרון של צלן מסתיים, כפי ש”הזנמה” מתחיל, בחיזיון של פגישה בין בני אדם שמכירים אלה באלה (“פנים, מהן אין לנו צורך להסתיר פנינו”). אמנם אצלי המחשבה התרחבה, התפתחה. הלא זה תפקידה של בינה להבין דבר מתוך דבר, להרחיב, לפתח ולהוציא לפעול.
רציתי לייסד ארגון של חבורות, וקראתי לזה “העולם הקטן.” (את זוכרת, שרה, נפגשנו דווקא ב”עולם הקטן” של יוסוף!) קיוויתי שהחבורה תתפקד כ”מיקרוקוזם” בו ישתקף העולם הגדול ואולי יעלו רעיונות לתיקונו.
ל”הזמנה” קדמה מסה בכותרת “בין אוניברסיטה למדינה.” (באופן קונקרטי, גרתי אז ברחוב המקשר בין “שדרות האוניברסיטה” ל”רחוב המדינה”!) קיווית שה”עולם הקטן” יהיה מין אקדמיה חילופית, מקום לשיח רב-תחומי, בו השירה כביטוי לתחושה הפנימית של האדם, תקשר בין התחומים וייצור הרמוניה ביניהם. ב”הזמנה” ביטאתי את התקווה הזאת בשורות:
אולי, כשחושבים על שפת-בבל
של דיסציפלינות שאפתניות
נוכל למצוא דבור שבו נוכל לפנות
לכל גזרה של האמת העולמית המפוצלת
ולהביא את הבשורה של השלם לחלק.
שאיפות אלה לא נתמלאו. (בשנים האלה עוד לא הספקתי להתאזן אחרי החוויות שעברתי, ובוודאי זה טרם לכישלון.) על מנת שהרעיון יצליח, הוא היה צריך למשוך יוצרים רציניים ובעלי ידע בתחומים שונים. מה שכן קרה, הייתה שורה של שיחות שבהן התגלו בעיות שניסיתי לפתור תוך ניסוח הכללים לפגישות האמורות למנוע ויכוחים ולעודד את המשתתפים להקשיב ולדלות מן העומק, כפי שהסברתי במכתבי הקודם.
אני חושבת על צורת המפגשים – ושל הארגון – כעל משהו דומה לצורה פיוטית. כידוע לכם, כתבתי הרבה שירים בחרוז ומשקל. בשנות השישים זה נחשב ל”בלתי אפשרי.” אבל ב-1971 הרגשתי צורך לכתוב דווקא שורה של סונטות, ומאז המשכתי להשתמש בצורה הזאת. אני מרגישה שהשימוש בצורה קבועה עוזר לי להתרומם ונותן לנאמר בשיר מימד כללי. כמו כן אני מקווה שצורת הפגישות תיתן למשתתפים להרגיש שהם יוצרים משהו יחד, שכל מה שכול אחד אומר מהווה חלק משיר אחד.
על הרקע הזה, אנסה לענות על מה שאמרתם בנושא ההירארכיה והמנהיגות. ההירארכיה של הקבוצות איננה הירארכיה של פקודה. המרכז איננו המפקד של הקבוצה אלא השליח שלה לצורך התקשורת עם קבוצות אחרות. תקוותי היא שצורת הפגישות תמנע תחרות על תפקיד המרכז. כי אם חברי הקבוצה יצליחו לראות את הקבוצה כיצירה שבה יש כל כישרון ימצא את מקומו ואת תפקידו, אז יהיה ברור לכולם מי יהיה השליח היעיל ביותר. גם זה שיופיע בעזרת ה’ בראש ה”פירמידה” יהיה רק מי שמסכם את עבודת הקבוצות וייתן לה, אולי, ביטוי סופי.
אני מתארת לעצמי שכל זה ייראה מאוד לא מעשי, בלשון המעטה. אבל אני מקווה שהסיפור והתיאור עזרו לכם לפחות “לראות” את זה. אוסיף, שהייתי מפצירה במשתתפים גם לקרוא את “מארג הכתוב” ואת “תודעת האדמה” (הייתי צריכה לתרגם הרבה לעברית…), וגם אל הספר שאני כותבת כעת בעברית המקשר בין שירתו שלצלן לתורת הרב קוק, כי קיוויתי בספרים האלה להניח תשתית לעבודה.
ביום ראשון ישבתי עם גולדה ורהפטיג, אתה יש לי חברותא ל”נצח ישראל”. אנחנו עדיין בחלק הדן בגלות הארוכה הזאת ובסבלה, ותוך כדי הקריאה נאנחנו גם על התפתחות חדשות, לאו דווקא מעודדות, ביחסינו עם אומות העולם. ואז נזכרנו בסבל שבכל העולם, גולדה הזכירה את ההרוגים בסוריה, “והעולם אדיש!” אז אמרתי: “כל אדם הוא רק אחד משישה מיליארדים, ואינו יכול לעשות שום דבר. אז האנשים מסתגרים.” הבעיה שאני ניסיתי להתמודד אתה לאורך השנים זה התהום הנפער בין התחושה של היחיד ובין צער העולם, צער השכינה, שהיחיד אינו יכול לרפאה, לא רק בגלל שהוא אחד מרבים, אלא בגלל שברגע שאנשים מתארגנים, גם בכוונות הכי טובות, הם כפופים לאיזו דינאמיקה קבוצתית שמכריחה אותם להקריב את ה”חיים הסודיים” שלהם. היקף העולם משתקף בנקודה המרכזית של האני, אבל אינו יכול להשפיע על ההיקף, הוא מנותק ממנו. מה שניסיתי לעשות, זה למתוח רדיוס בין הנקודה המרכזית להיקף – להורות דרך להתארגן מבלי להקריב את החיים הסודיים שלנו.
לו יכולתי להוציא את הרעיון הזה לאור, להקרין אותו על מסך גדול, אולי היו כמה מתאהבים ברעיון, מתאחדים לבצע אותו, כמו שמתאחדים לביים איזה מחזה – תוך התמודדות עם כל הבעיות הטכניות שיעלו, אני יודעת…
זהו… אני מרגישה שבנוכחותכם עלה בידי לראות כמה יחסים בצורה יותר ברורה מקודם. בתודה על כל זה, ובתקווה לעוד שיחות
אסתר