ב”ה
“…שהרי זה לעומת זה עשה אלוהי”ם … וכמו שישנן עשר ספירות דקדושה, ישנן עשר קליפות דמסאבותא.” פירוש “בית שער” ל”שערי אורה”
לקורא:
כנראה יש השגחה פרטית בעולם, ולפעמים מרגישים בה דווקא בכתיבת שירים.
לפני כמה שבועות טלפנה אליי אישה שאליה נתתי את הסונטות העבריות שלי על פרשת השבוע. היא אמרה לי, “את צריכה לכתוב סונטה על הקורונה.”
אמרתי שאנסה.
אחרי עוד כמה ימים טלפן אליי אדם אחר. במשך השיחה הוא שאל אותי משום מה על החוקר האמריקאי רוברט אלטר. עניתי לו שלפני הרבה שנים מישהי שלחה לי תדפיס של מאמר, פרי עטו של אותו פרופ’ אלטר, בו הוא תרגם ופירש את כליל הסונטות “לשמש” של צ’ניקובסקי, וזה איתגר אותי לכתוב… תוך כדי דיבור נזכרתי שכליל סונטות באנגלית נקרא
“corona”.
אוי לי.
כליל סונטה: צריך לכתוב ארבע עשרה סונטות – עדיף סונטות פטרארקיות — שכל אחת מהן תתחיל בשורה האחרונה של קודמתה, והסונטה האחרונה תסתיים בשורה הראשונה של הסונטה הראשונה. ואז צריך לעשות סונטה נוספת מכל השורות הראשונות לפי הסדר. אז, לפני הרבה שנים, עלה בידי לכתוב את כליל הסונטות Prophecy; מי שקורא אנגלית יוכל למצוא אותו באינטרנט .
(http://www.pointandcircumference.com/kippatbinah/prophecy.htm)
ברור, שכליל סונטות על התופעה הגלובלית הזאת חייב להיכתב. למען הסדר הטוב. אבל איך אוכל לעשות זאת בעברית? אולי אמסור את האתגר למשוררים אחרים? אבל לי יש כבר מחשבות בנושא. והאתגר ניתן דווקא לי משום מה. אז קדימה…
במשך עשרה ימים שברתי את הראש, והדבר נעשה, איך שהוא. חמוטל בר-יוסף עזרה לי עם הניקוד והציע כמה תיקונים. יהיו לרצון אמרי פי…
א.
כֶּתֶר יֶשְׁנוֹ, קָדוֹשׁ, נִסְתָּר, עֶלְיוֹן,
שָׁמַעְנוּ, הוּא מְקוֹר כָּל הֶאָרָה
לִרְצוֹן אָדָם דָּבֵק בְּטָהֳרָה,
גַּרְעִין כָּל הִגָּיוֹן וְכָל חִזָּיוֹן.
אַךְ זֶה לְעֻמַּת זֶה צָר בְּחֶבְיוֹן
סוֹדוֹ: יֶשְׁנוֹ גַּם כֶּתֶר יֻהֲרָה
טֻמְאָה, מָקוֹר לְחֵטְא וַעֲבֵרָה,
לְגוּף וָנֶפֶשׁ קְלָלָה וְכִלָּיוֹן,
גּוֹרֵם הֶפְסֵד, פֵּרוּד וְהַשְׁחָתָה,
וְלוֹ שְׁלִיחִים, בָּהֶם זֶה הַנָּגִיף
זוֹרֵעַ בֶּהָלָה, שִׂמְחָה מַשְׁבִּית,
וְהֶעָתִיד הֵלִיט בַּעֲלָטָה:
לוּ יִתֵּן הָעֶלְיוֹן רְצוֹנֵנוּ תָּקִיף!
הוּא יַעֲמֹד לָנוּ נֶגֶד מַשְׁחִית.
ב.
הוּא יַעֲמֹד לָנוּ נֶגֶד מַשְׁחִית
דּוֹגֵר בִּמְחוֹזוֹת טֻמְאָה וָדִין
בְּבֵית אוֹכְלֵי שְׁרָצִים, בֵּית עֲבָדִים
סוֹחֲרֵי בְּשַׂר אָדָם, תַּחַת שַׁלִּיט
אַכְזָר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִתּוֹךְ צְלוֹחִית
בְּמַעְבַּדְתָּם! וּמִי חָסִין
נֶגֶד הַפְּחָדִים יוֹנְקֵי עֲטִין
אִי-הַוַּדָּאוֹת, אֲשֶׁר שְׁמוּעוֹת תַּמְלִיט?
הַנְּגִיפִים: הֵם מִתְהַוִּים בְּלִי הֶרֶף
אִם יָד זְדוֹנִית עוֹזֶרֶת, וְאִם לֹא,
וְאִם מִן הַמַּכָּה שֶׁזֶּה הִנְחִית
נָקוּם, עָלֵינוּ עוֹד תָּלוּי כְּחֶרֶב
נָגִיף אֲחֵר שֶׁכְּבָר אֶת לַהֲבוֹ
עַל אֶבֶן-חוֹל-הַהִשְׁתַּנּוּת מַשְׁחִיז.
ג.
עַל אֶבֶן-חוֹל-הַהִשְׁתַּנּוּת מַשְׁחִיז
הַכֶּתֶר הַנֶּגְדִּי כְּלִי-חַבָּלָה
וְלֹא רַק בַּמֶּרְחָב, לֹא הִתְגַּלָּה
לָעִין, בּוֹ מִתְרַבִּים בְּלִי תַּכְלִית
הַמִּזְעָרִים, אֶלָּא גַּם בְּתַחְתִּית
הַלֵּב, וּבַהֲמוֹן וַהֲמֻלָּה
חוֹרֵשׁ מִימֵי עִוְעִים וַעֲלִילָה,
חוֹתֵר אֶת צֶלֶם הָאֱנוֹשׁ לְהַכְחִיד.
וְאוֹתָן צוּרוֹת, בָּהֶן מִתְאַחֲדִים
הַיְּחִידִים בְּקֶשֶׁר חֲבֵרוּת–
בַּיִת וּלְאֹם — נוֹטִים לְרִפְיוֹן
וּבִמְקוֹמָם רוֹקְחִים תַּאֲגִידִים,
שֶׁבֵּינֵיהֶם וּבְתוֹכָם תַּחֲרוּת,
רָעוֹת אֲשֶׁר נֶגְדָּן אֵין לָנוּ שִׁרְיֹון.
ד.
רָעוֹת, נֶגְדָּן אֵין לָנוּ שִׁרְיֹון
צָמְחוּ מִן הַתְּמוּרוֹת בִּשְׂדֵה הַגֶּלֶם:
תִּחְכּוּם גּוֹרֵר תִּחְכּוּם, גּוֹרֵם לְ”הֶלֶם
הֶעָתִיד”, לְמַבּוּל מֵצִיף צִבְיוֹן
חַיֵּינוּ, רְתוּמִים לְצֹרֶךְ פִּרְיוֹן
הַדּוֹמֵם, בְּתַאֲגִידִים בָּזִים לַצֶּלֶם.
הַמְדַבֵּר, מוּל יְלִידֵי הָאֵלֶם,
מִתְפַּזֵּר כְּזֵרְעוֹנֵי סַבְיוֹן.
אָדָם כְּפוּת צְרָכָיו נִהְיֶה צַרְכָּן–
פִּרְסֹמֶת רְעֵבָה לְתַאֲוָתוֹ
תָּסִיחַ דַּעְתּוֹ בְּרֹב בִּדְיוֹן.
הֵיכָן רִכּוּז וְעֹמֶק-לֵב, הֵיכָן
חִסָּכוֹן וְנֶאֱמָנוֹת לְאַהֲבָתוֹ?
–יֵצֶר אָדָם אָץ אֶל הַפִּתָּיוֹן.
ה.
יֵצֶר אָדָם אָץ אֶל הַפִּתָּיוֹן
מֵאָז וּמִתָּמִיד, כִּי בּוֹ יְבוּל
אוֹתוֹ הָעֵץ; לִבּוֹ נִהְיֶה כָּפוּל,
שׁוֹאֵף אֶל עַל, נוֹטֶה לַאֲבַדּוֹן,
אֲבָל הָיְתָה הַדָּת סְיָג לַדִּמְיוֹן,
עִכֵּב הָרֶסֶן, וְעָצַר הַגְּבוּל,
טֶרֶם תָּפַח מִסְחַר כְּדֵי מַבּוּל,
טֶרֶם הָיָה בֵּיתוֹ לְקִקָּיוֹן.
עוֹד הַיָּשֵׁן הָיָה עָלָיו חָבִיב,
עוֹד הָיָה מְקוֹמוֹ כְּמוֹ בְּשָׂרוֹ,
עוֹד לֹא עָמְדָה לִפְנֵי עֵינָיו מַשְׂכִּית-
זִיּוּף-אֱנוֹשׁ, שֶׁהַמַּדָּע הִתְאִים,
תָּפַר בְּדַיְּקָנוּת כְּפִי יִצְרוֹ,
עַד שֶׁעוֹלָם מַמָּשׁוּתוֹ הִמְעִיט.
ו.
עַד שֶׁעוֹלָם מַמָּשׁוּתוֹ הִמְעִיט
הָיוּ בּוֹ מַטָּרוֹת וְתַמְרוּרִים,
קַוֵּי מִתְאַר אֱנוֹשׁ הָיוּ בְּרוּרִים,
הָיְתָה גַּם לַשָּׁבוּעַ אֶמְצָעִית,
יוֹם מְנוּחָה, שֶׁבּוֹ אָדָם יַבִּיט
עַל הָעוֹלָם וְעַל הַיְּצוּרִים
לְפִי מַחֲשֶׁבֶת הַבּוֹרֵא סְדוּרִים,
יַרְגִּישׁ, כִּי לְתֵבֶל יֶשְׁנָהּ תַּבְנִית.
וּבֵין הָאֲרָצוֹת–לְכָל אַחַת
מִזְגָּהּ וְסִגְנוֹנָהּ — הִתְרוֹמְמָה
כְּמוֹ כּוֹכָב מַנְחֶה לְקַבַּרְנִיט
אֶרֶץ צִיּוֹן, וּבָהּ חֻבְּרָה יַחַד
בִּירָה וּבֵית בְּחִירָה, וּכְחוֹמָה
הָיְתָה לָהֶם, מִקֶּדֶם, הַתָּכְנִית.
ז.
הָיְתָה לָהֶם, מִקֶּדֶם, הַתָּכְנִית:
גַּם לַמִּתְכַּחֲשִׁים הִיא עוֹד הָיְתָה
נוֹכַחַת, שְׁזוּרָה וַחֲרוּטָה
בְּסִיב עֲצַבֵּיהֶם, כְּמוֹ תַּסְרִיט
אֲשֶׁר כֻּלָּם לָמְדוּ עַד שַׁחֲרִית
תּוֹדַעֲתָם; לֹא גָּזָה חִבָּתָהּ
שֶׁל הָאֻמָּה מִלֵּב, לְאוֹר צוּרָתָהּ
יָדְעוּ הָאֶזְרָחִים לִבְחֹר מַנְהִיג.
הוּא וְעוֹזְרָיו עַמּוֹ הָיוּ קְרוּצִים
מֵעִסָּתָם, וְאֶת לִבָּם יָדְעוּ–
כָּל זֶה, עַד שֶׁפָּשׁה הַתִּמָּהוֹן
מֵהַמַּסַּכִּים, וּבְכָל חוֹמָה פְּרָצִים
נִפְעֲרוּ וּמַחֲשָׁבָה מָנְעוּ–
הַיְּרוּשָׁה יָרְדָה לְטִמְיוֹן.
ח.
הַיְּרוּשָׁה יָרְדָה לְטִמְיוֹן
בְּשִטְפוֹן הֶחָדָשׁ, בְּמַפַּל-הַשֹׁחַד,
כִּי אֵיךְ יַעֲמֹד הַיֹּשֶׁר בְּפַחַד
עֲלוּת-תַּעֲמוּלָה? אֵין הָאֶבְיוֹן
בּוֹחֵר נָצִיג, אֶלָּא בַּעַל הַהוֹן–
זֶה שֶׁלִּרְוָחָיו מַקְרִיב שַׁבָּת;
גַּם מִגְּבוּלוֹת הָאָרֶץ אֵין נַחַת
לְמִי שֶׁבְּהוֹנְג קוֹנְג יֵשׁ לוֹ קַנְיוֹן.
הוּא מִן הַמַּחֲלָה הַזֹּאת יַרְוִיחַ,
יִגְוְעוּ הָעַצְמָאִיִּים, הָעַצְמָאוּת,
וּמִן הָעָם עוֹלָה צְעָקָה מָרָה:
הִגִּיעַ זְמַן יַגִּיעַ הַמָּשִׁיחַ!
שֶׁלֹּא נֵצֵא, חֲלִילָה, לְעַבְדוּת!
לְמִי, עַתָּה, תַּתְאִים הָעֲטָרָה?
ט.
לְמִי, עַתָּה, תַּתְאִים הָעֲטָרָה?
מִי יוֹצִיא אוֹתָנוּ מִמְּצוֹר
אֻמּוֹת, מִסְּבַךְ הַמְּרִיבוֹת אֵין סְפֹר
שֶׁל אֲטָדִים, לָהֶם הַתָּג מַטָּרָה
לְתַחֲרוּת? כִּי רְדִיפַת שְׂרָרָה
גַּם הִיא נָגִיף אֲשֶׁר פָּשָׂה בְּעוֹר
הַכְּלָל. אוֹמְרִים, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר
הָאִישׁ נוֹלָד, וְחַי בְּהַסְתָּרָה.
וְאֵיךְ יַעֲלֶה, יֵצֵא מִן הַמַּחֲבוֹא?
יָבוֹא מַלְאָךְ, יִקְרַע אֲרִיג נְסִבּוֹת,
תַּצְבִּיעַ אֶצְבַּע מִן הָעֲנָנִים,
מִי שֶׁקָּרַע הַיָּם יַחְשֹׂף זְרוֹעוֹ,
יָפִיץ צָרָיו. עֲלֵינוּ לְחַכּוֹת.
ה’ יַרְאֶה לָנוּ הַסִּימָנִים.
10.
ה’ יַרְאֶה לָנוּ הַסִּימָנִים—
אַךְ כְּבָר הַלֵּב כָּלֶה, הוֹמֶה, רוֹחֵשׁ
תְּשׁוּקָה, מִמֶּנָה קָם קוֹל הַלּוֹחֵשׁ:
אֲנַחְנוּ בְּעִדָּן הֶסְתֵּר פָּנִים —
אוּלַי אֲנוּ זְקוּקִים לְאוֹתוֹת שׁוֹנִים?
צָצָה עֵצָה: נַסּוּ נָא לְנַחֵשׁ
אֵלוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת תָּוֵי יוֹרֵשׁ,
תּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בְּצָרְכֵי הַזְּמַנִּים?
לְמִי גּוֹאֵל יֻכַל לְהִדָּמּוֹת?
–יוֹסֵף, אֲשֶׁר שִׁבְעִים שָׂפוֹת יָדַע,
מָנַע עַצְמוֹ מִיַּחֲסֵי הֶפְקֵר,
הֵבִין גַּם חֲלוֹמוֹת וּנְשָׁמוֹת:
בְּעוֹלָם כָּל כָּךְ מֻרְכָּב, אֲחוּז-מַדַּע,
אֵלֶה, אוּלַי, הֵם סִמָּנֵי הֶכֵּר.
11.
אֵלָה, אוּלַי, הֵם סִמָּנֵי הֶכֵּר:
יֶדַע רָחָב וְלֵב תּוֹפֵס וְגַם
שֵׂכֶל שֶׁל מְנַהֵל, אַךְ חַף מִפְּגַם
הַבְּרִית, אֲשֶׁר רְצוֹן הַטּוֹב עִקָּר
אֵצֶל רוֹעִים רַבִּים. מִכַּךְ לְהִשָּׁמֵר
לִמֵּד אוֹתוֹ דְּיוֹקַן אָבִיו, נִרְקָם
בְּסִיב נַפְשׁוֹ. יַעֲזֹר אוֹתוֹ דְּיוֹקָן
לָנוּ לֶאֱסֹף תָּוִים, לְהַרְכִּיב קְלַסְתֵּר
שֶׁל מִי שֶׁכָּל קִשְׁרֵי הַמְּצִיאוּת
יַשְׂכִּיל לִפְתֹּר. אָמְנָם, הַכֹּל לִפְתֹּר
לֹא יוּכַל שֵׂכֶל יָחִיד, יָדוֹ קָצְרָה.
דְּרוּשִׁים לְאִישׁ, שֶׁעֹז וּבְקִיאוּת
שֶׁל חֲבֵרִים יִרְצֶה אֵלָיו לִקְשֹׁר,
עֲנָוָה, צֶדֶק וְעַיִן מְאִירָה.
12.
עֲנָוָה, צֶדֶק וְעַיֵּן מְאִירָה
לֹא רַק לִקְרַאת אוֹתוֹת ה’, כִּי אִם
לִקְרַאת אֱמֶת שֶׁבְּפִי כָּל הַבְּרוּאִים
הִפְגִּין מֹשֶה. לִרְאוֹת הַבְּעֵרָה
אֲשֶׁר בַּסְּנֶה סָר, וְעֵצָה בְּהִירָה
מִפִּי יִתְרוֹ שָׁמַע. רָצָה שֶׁנְּבִיאִים
יִהְיוּ הַכֹּל. טָעַן כִּי לֹא מַתְאִים
הוּא לַתַּפְקִיד, וּבְעָזְבוֹ מִשְׂרָה
דָּאַג לְמַחֲלִיפוֹ. אַךְ, מִי יַרְאֶה
אִישׁ זֶה אֵלֵינוּ? מִי יָשִׂים בְּיָדוֹ
אוֹתוֹ מַטֶּה, בּוֹ הִרְעִיד אֵיתָנִים?
נִשְׁאָר זִכְרוֹן מַעֲשָׂיו שֶׁל הָרוֹעֶה,
וּמִי שֶׁלְּאוֹרָם יְחַפְּשׂוּ הוֹדוֹ
יַכְתִּירוּ הָעוֹלָם בֶּאֱמוּנִים.
13.
יַכְתִּירוּ הָעוֹלָם בָּאֲמוּנִים
כָּל מִי שֶׁתְּמוּנָתוֹ שֶׁל הֶעָנָו
וְהַנָּבוֹן יַעֲמֹד מוּל עֵינָיו
וְהוּא בְּחוּג מִנְיָן שֶׁל נֶאֱמָנִים
יִתְכַּנֵּס, וְיַחְדָּו יִהְיוּ דָּנִים
בַּשְּׁאֵלָה: מִי מֵהֶם, לְאוֹר מַצַּב
עַם וְעוֹלָם, בִּזְכוּת תְּכוּנוֹתָיו,
יַצִּיג גּוֹאֵל, כַּטּוֹב שֶׁבַּשַּׂחְקָנִים?
אַחֲרֵי “בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל”, בְּצֵאת שַׁבָּת,
בְּמַעֲגָל שֶׁל עֲשָׂרָה לְהִפָּגֵשׁ —
אוֹר הַשַּׁבָּת יִתְעַכֵּב וִיאַפְשֵׁר
שֶׁעַד קְצֵה הָעוֹלָם יַשִּׂיג מַבָּט,
עַל יַד הַנְּצִיגִים הַמַּנְהִיגוּת תִּתְחַדֵּשׁ,
עַם יִשְׂרָאֵל יֵצֵא מִן הַהֶסְגֵּר.
14.
עַם יִשְׂרָאֵל יֵצֵא מִן הַהֶסְגֵּר
כְּשֶׁבְּרֹאשׁ בִּנְיָן, שִׂרְטֵט יִתְרוֹ
יוֹפִיעַ הָאֶחָד שַׁעַל רֹאשׁוֹ
יֵרֵד כְּלִיל הָרָצוֹן שֶׁיְּשַׁחְרֵר
אֶת הָאָדָם מִשִּׁלְטוֹן הַיֵּצֶר.
עַל יְדֵי אוֹמְרֵי דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ
הֶעוֹלָם יַתְחִיל לְהָבִין אֶת סִפּוּרוֹ,
תְּבוּנַת ה’ תִּבָּקַע מִן הַהֶסְתֵּר,
תַּקִּיף תֶּבֶל. בְּנֵי אִישׁ גַּם בְּנוֹת אֱנוֹשׁ,
שִׁמְעוּ: לוּ”ז יְמֵיכֶם נָקַע, הוּסַט —
הִתְנַעֲרוּ! כִּי לֹא רַק וְיִרְיוֹן
אַחֵד פּוֹרֶה לַעֲנָה. הָרִימוּ רֹאשׁ,
טַכְּסוּ עֵצָה! שֶׁיֵּדְעוּ בִּן רֶגַע קָט:
כֶּתֶר יֶשְׁנוֹ, קָדוֹשׁ, נִסְתָּר, עֶלְיוֹן.
15.
כֶּתֶר יֶשְׁנוֹ, קָדוֹשׁ, נִסְתָּר, עֶלְיוֹן.
הוּא יַעֲמֹד לָנוּ נֶגֶד מַשְׁחִית
עַל אֶבֶן-חוֹל-הַהִשְׁתַּנּוּת מַשְׁחִיז
רָעוֹת אֲשֶׁר נֶגְדָּן אֵין לָנוּ שִׁרְיֹון:
יֵצֶר אָדָם אָץ אֶל הַפִּתָּיוֹן
עַד שֶׁעוֹלָם מַמָּשׁוּתוֹ הִמְעִיט!
הָיְתָה לָהֶם, מִקֶּדֶם, הַתָּכְנִית;
הַיְּרוּשָׁה יָרְדָה לְטִמְיוֹן.
לְמִי, עַתָּה, תַּתְאִים הָעֲטָרָה?
ה’ יַרְאֶה לָנוּ הַסִּמָּנִים.
אֵלָה, אוּלַי, הֵם סִמָּנֵי הֶכֵּר:
עֲנָוָה, צֶדֶק וְעַיֵּן מְאִירָה
יַכְתִּירוּ הָעוֹלָם בָּאֲמוּנִים.
עַם יִשְׂרָאֵל יֵצֵא מִן הַהֶסְגֵּר.
אסתר קמרון
מעלה אדומים, ניסן תש”פ