שירתה של אסתר קמרון מעבירה לידינו לפיד בוער מעולמות השירה הגדולים - בזיקתה העמוקה למיטב הספרות האירופאית והאנגלוסכסית, בהדים לשירתם של יוצרים דגולים כפאול צלאן ולאה גולדברג, ובנהייתה לצורניות הקלאסית, המעידה על יצירתיות ותעוזה ביחס למסורת לא פחות מאשר על ההיכרות העשירה עם מסורת זו. מדובר בשירים חכמים ורגישים כאחד, באיפוק נבון המחזיק נפש סוערת ורוח מחפשת. שירתה של קמרון מבטאת מבט ביקורתי ומפוכח ביחס לקיום האנושי, ביחד עם חזון ואמונה שיש בהם אופטימיות זהירה ואהבת אלוהים ואדם. זוהי שירה המכילה עוצמות ומרד עיקש, ויש בה החכמה הבשלה של מי שמסכימה להתמודד ולהשתנות, ולא מוותרת גם על החלום לשנות. זוהי שירה היונקת ממקורות אוניברסליים ויהודיים גם יחד, ואשר נרמז בה סיפור אישי מרתק הנוגע בסודות גלות וגאולה בדקות, ברגישות ובמחוייבות גדולה לאמת ולחיים. אני סבורה שמן הראוי לתמוך בשירה זו, המשיבה רוח ומעניקה עומקים עתיקים וחדשים כאחד, לספרות העברית בתקופת הרזון הממושכת שלה.