עָמַדְתִּי בָּרָעָב
לֹא הִכְנַסְתִּי דָּבָר לְפִי
עַד שֶׁנֶּעֶצְרוּ הַפְרָשׁוֹת הַגּוּף
וְהָיוּ לִשְׁמוּעָה בֵּין נִקְבֵי גּוּפִי.
הִתְאַמַּנְתִּי בַּלֵּילוֹת, שָׁבַרְתִּי כֵּלִים,
עָשִׂיתִי לִי תְּרָפִים, הוֹצֵאתִי עַצְמִי
אֶל הַחוּץ, נִתְגַּלֵּיתִי בְּאוֹרוֹת גְּדוֹלִים.
בִּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר עָרַפְתִּי אֶת רֹאשׁ תַּאֲוָתִי
אָחַזְתִּי אוֹתָהּ בְּיָדִי (לֹא הָיְתָה בָּהּ אֵשׁ
לֹא מַיִם) צָחַקְתִּי לְאֵידָהּ בְּפָנִים חֲתוּמוֹת.
מָה כְּבָר יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁהוּבַלְתִּי כָּבוּל
בַּחֲצֵרוֹת עֶרֶב חַג שֶׁל נָכְרִים וְרָצַעְתִּי אֶת אָזְנִי
בְּשַׁעַר הָעִיר, הֶהָמוֹן הִצְבִּיעַ עַל פָּנַי. לֹא יָכֹלְתִּי
לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים.