ב”ה
“השירה היא מוכרחת להיות קדושה אלהית מלאה חסד ונועם. שירה כפרנית אינה במציאות. הכפירה בעצמה היא הסריסות הגמורה מכל שירה, ואי האפשרות להסתגל להאמת הגדולה מכל חקר פרוזאי. ותיקון העולם תלוי בשיבת השיר והתחדשו. שירו לד’ שיר חדש.”
כמובן, ששתי לקטע הזה כמוצא שלל רב.
כיום יש טוענים כי הרב התעניין בשירה רק מפני שהיא הייתה אז כלי תקשורת בעל השפעה, והיום… באזכרה למשוררת שירה טברסקי-קסל אמר עודד מזרחי: “לפני כמה דורות המשורר היה חצי-אל, היום הוא חצי-אדם.” אבל כאן ברור שלגבי הרב השירה הייתה הרבה יותר מ”מדיום”. או אם היא מדיום, אז היא מדיום הנושא מסר שלא נושא מדיום אחר.
הלא ברור שמבחינת התוכן, יש ויש שירים כפרניים! אבל צורת השיר, שאיננה ליניארית אלא גלובלית, מעידה, כמו השבת, על מימד שמעבר לחול, לפרוזה. היא מעידה על יציאה מן ה”מציאות” שבה חוקים דטרמיניסטיים מובילים לקראת סוף בלתי רצוי. כמו שבת, השיר הוא זכר ליציאת מצרים. לכן שיבת השירה נחוצה לתיקון העולם.