מחפש את עצמי במראה,
מנסה לחדור מבעד לאישונים השחורים.
מבעד למבע הסתום שמשיב לי הקוף המזוקן שמולי.
מבקש לראות את עצמי שנעלם,
חמק מבין התריסים המוגפים של דעתי העכורה.
לא מבקש את עצמי שהכרתי, כי ככל הנראה הוא כבר גוסס לו
אי-שם תחת המצבים המתחלפים.
מבקש את עצמי המוכן,
זה היודע לחיות באומץ בזרם החיים.
מחפש עיניים בטוחות, היודעות לאן, מלאות חום וסמכות,
לא עיניים מהססות, כוססות,
החורטות ימים ושנים על לוח הלב הכולא נשימתו.
יושב על הספה ומבין את דבר הא-לוהים –
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה"
ל ך לא תעשה. לעצמך.
ודמותי הביטחונית, הנערצת על ידי עצמי,
מתנפצת לי שוב.
אליל שבניתי לסלון של עצמי
שאוכל לנופף בה וללכת אחריה בכל פעם שאמונתי נופלת,
ושאוכל להציג גם בפני אורחיי המכובדים.
ועדיף לי לזחול על שברי המראה
לטחונם עד דק ולשתות בהכנעה
מאשר להיות קוף נערץ.