ב"ה
לאח רחוק, בזמן הסגר
אנחנו צפונים בבתינו
כמו הֶלְדֶרְלִין במגדלו.
אבל לכתוב עדיין מותר לנו
להשקיף בעד החלון
להפליג בדפים של ספר אל ארצות רחוקות
לזכור
לשקוע עמוק במסך
ולטוות חוטים סמויים מעין
אל לבבות שהתרחקו.
הלא תמיד היה כך, אחי?
צפונים אנחנו מאז ומתמיד
בקונכיות-קליפות-כלובים
שאיננו מבחינים ביניהם
לבין אריג ישותנו.
(עצם המילים האלה, מי יודע
אם תמסורנה לך
מה שניסיתי לומר להן.)
ורק בִפְנים בִפְנים יש אולי
איזה דבר דומה.
ובכל זאת אני אומרת:
שים ידך הדמיונית
לתוך ידי הדמיונית
תשקע
תשכח
ונתחבר
מעל לכל המרחקים
וכל הפרידות.
די בקרוב
הזמן יפריד ידינו
וכל אחד לעולמו ילך
ומי יודע אם שם
תהיה רשת.
אסתר קמרון