מאמר על הצורה

עניין השירה הוא נתינת צורה – אך זו איננה עניין של השירה בלבד.  הגעתי למסקנה שעניין הצורה שייך לא רק לשירה, לא רק לאמנות, אלא גם לאישיות האנושית ולחברה. 

חשיבתי על העניין הזה לא היה "לוגית" אלא התקדמה בשורה של הארות, epiphanies כפי שג'ויס קרא לזה. 

אביב 1968. אני עומדת בפינת רחוב בשכונה בה אני מתגוררת, ושוחחת עם שתי חברות, אחת יהודייה ואחת יוונית.  שתי הנשים האלה – מריה, שחייתה עם הטרגדיות היווניות, וחייה, שהדגימה עבורי את החברתיות היהודית — השפיעו עליי עמוקות.  תוך כדי אותה שיחה  הבליחה בי המחשבה שאנו חיות בתוך רומן גדול, הנקרא "העולם".

רומן, כמובן, זה משהו אחר משורה ליניארית של מאורעות הנמשכת עד אין סוף על ציר הזמן.  לרומן יש לכידות פנימית מסביב לאיזה מרכז הסמוי מעין.  לרומן יש צורה. והיא נובעת מרצונו של יוצר מסוים.

באותו אביב נעשיתי מודעת לעוד דבר.  מול ציור של אישה בגיל העמידה (אולי היא דמתה קצת לאמי) ששמשה פרסומת לאספירין, ראיתי שהשימוש בדמויות אנושיות בפרסומת זה פגיעה בקודש.  ה"צלם אלוקים" – עוד לא הכרתי את המונח הזה – זה גם צורה.

במקרוקוסמוס היווה שנת 1968 – היוו שנות השישים – רגע של פתיחות, רגע שבו הצורות הקבועות של החברה הועמדו בסימן שאלה, והייתה אמונה שמתוך התוהו, מתוך הפתיחות הזאת, תצא משהו חדש.  התרשמתי, שגם שנות העשרים והשלושים בצ'רנוביץ, בה גדל פאול צלן, שאת יצירותיו התחלתי לקרוא באותה שנה, היוו רגע דומה. 

חורף 1969-1970. התחלתי ללמד באוניברסיטה והיה לי שם משרד.  על קיר המשרד הדבקתי הדפס של תמונה – חשבתי שהוא מאת רמברנדט, אין לי אותה יותר ולא הצלחתי למצוא אותה שוב — זה היה דיוקן של נערה המושיטה לקראת המתבונן מדליון התלוי בשרשרת ארוכה של פנינים שהיא עונדת.  מסביב לתמונה הזאת הדבקתי תמונות שתלשתי מלוח ששלח לי אבי, צילומים של סטרוקטורות אורגניות הנראות דרך המיקרוסקופ.  שלא כמו קולאג', הנעשה מחלקים שנגזרו מתמונות, זו הייתה תמונה שחלקיה היו תמונות שלמות.

אביב 1971. עזבתי את האוניברסיטה, התבודדתי ונתתי לעצמי לשקוע בהזיות שהיו קשורות בקריאת צלן. זו הייתה חוייה מאוד כאוטית, כאילו כל כאב השואה והאבל על האבוד פרץ למוחי, יחד עם אותה אהבה עצומה, המופנית לכל מי שתואיל לשמוע, ובעיצום הכאוס הזה כתבתי דווקא – סונטות. כאילו חיפשתי כלי להכיל את האנרגיה הזאת. והרגשתי כבר, כי אותה אנרגיה לא תסתפק בכתיבת שירים.

אביבי 1973: בניגוד לצפוי, אחרי שוויתרתי על הקרירה האקדמית, הוצעה לי הזדמנות ללמד קורס קיץ על הרומן המודרני.  לא יכולתי לתאר לעצמי מה אפשר להגיד על תחום כה גדול וכה מגוון במשך שמונה שבועות.  אז עלה בדעתי הרעיון לבחור ברומן אחד ואחר כך לבחור בעוד כמה רומנים נוספים ש"יתאימו" לרומן הראשון, ואולי בדיונים יתגלו קשרים ביניהם.  זאת הייתה בחירה אסטטית לגמרי, כמו שבוחרים פרחים לזר.  ובכן בחרתי ב"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" מאת רילקה – לא הרומן המודרני הידוע ביותר, אבל צלן אמר לי, בפגישתנו היחידה בזמן אמת, שהוא הגיע לפריז בגלל הספר הזה.  אז הבחירה הזאת השפיעה על הבחירות האחרות, למשל בחרתי ב"טירה" של קפקא ולא ב"משפט", ב"מתבגר" של דוסטויבסקי במקום "האחים קרמזוב" או "החטא ועונשו".  ובאמת התגלו קשרים.  בשבוע השלישי אמרה לי אחת מן הסטודנטיות שהיא מרגישה שאנחנו דנים כל הזמן בספר אחד.  הייתה שם מין עלילה משותפת.  אחרי סיום הקורס כתבתי ספר שבו ניתחתי את שבעת הספרים, ועוד ספר שהתווסף עליהם בדיונים, בכותרת The Web of What Is Written: Relations of Writer, Reader and Community (מארג הכתוב: יחסי סופר, קורא/ת וציבור), כותרת, שראשי תיבותיה WWW. כאילו ראיתי מן "אינטרנט" רוחני.  חשבתי על היצירה הזאת כעל קומפוזיציה אחת, שבה הפירוש שלי (בו שילבתי את סיפור מפגשי עם צלן) שימש כ"מסמך אב" לרומנים.  שוב תמונה מתמונות שלמות.

במקביל, בשנים האלה התחילו ניסיונותיי לשכנע משוררים אחרים לראות את שירינו כמו נאומים במחזה אחד.  דמיינתי אסיפות של משוררים כאלה ובמשך ניסיונותיי למצוא אותם כתבתי את השיר "הזמנה", המתחיל "נאספים אנחנו כאן לראות/ פנים, אין לנו צורך להסתיר מהן פנינו" והמסתיים: "כמה שנים? כמה חיים? איננו יודעים,/ רק כל אחד יניח חוט".  במשך השנים נתתי למפגשים האלה – שנשארו, לרוב, דמיוניים – צורה, שבה המשתתפים יישבו במעגל וכל אחד ידבר רק בתור שלו, במשך חמש דקות.  וחזיתי מערכת של חוגים כאלה, כזו שיתרו הציע למשה, כשכל חוג של עשרה משתתפים יזהה נציג שייפגש עם נציגים של חוגים אחרים באותה רמה של המערכת.  ובסוף קבעתי שהחוגים צריכים להיפגש במוצאי שבת – בשעה שבין קודש לחול.

חזיתי גם בניין שבו כל יצירות משוררי העיר יהיו שמורות ושיסמל את אחדות היצירה המשותפת.  לבניין הזה היה צורה של משושה, המסמלת איגוד העיגולים.   

לרעיון שעל המשוררים להתארגן במפעל אחד יש מקביל בקבלה, לפיה קדם לעולם הנוכחי "עולם התוהו", שבו הספירות היו חזקות מאוד, אבל נפרדות, לא כלולות במערכת, ולכן העולם ההוא התמוטט.  אחר כך הספירות התארגנו במערכת והעולם הנוכחי, האמור להיות "עולם התיקון", התהווה. אני טוענת שעולם הספרותי הוא עדיין "עולם התוהו".  אם נצליח לראות את יצירותינו כחלקים מיצירת-על אחת, אולי נגיע ל"עולם התיקון" שבו נוכל לייצג אפשרות של אחדות והרמוניה בפני החברה הכללית.

כי הרי זה איננו עניין אסטטי גרידא.  בשירה יכולה להתבטא לא רק חוויותינו האישית אלא גם דאגתנו לחברה ולבריאה שאנחנו חלק מהן.  הרב קוק האמין לא רק בנשמת היחיד אלא בנשמה קולקטיבית – נשמת כלל ישראל, נשמת כלל האנושות, נשמת הבריאה כולה.  בשיר הנשמה של היחיד מתגבשת, מקבלת צורה, מתעצמת.  הנשמה של כלל ישראל מתגבשת בצורות ההלכה והמנהגים – צורה, האמורה לשמור על צורת היחיד, על צלם אלוקים.  חיים סוקוליק ז"ל – פיזיקאי ומשורר שהכרתי בשנות השמונים – אמר שלחיות כיהודי אורתודוקסי פירושו לחיות בתוך שיר גדול. 

אם העזתי להציע עוד נדבך לצורה האדירה והקדושה הזאת – מפגשים במוצאי שבת שבו ידונו בדרכי תיקון העולם – התעוזה הזאת נובעת מן ההרגשה שבחברה המודרנית יש כוחות המכרסמות הן את צלם אלוקים של יחיד והן את צורת החברה, וצריך לתת צורה לדאגה שהדברים האלה מעוררים.  כבר כמעט חצי מאה עברה מאז התברר לי שזה דחוף, ואינני יודעת אם מישהו אי-פעם יתייחס להצעתי בכובד ראש.  אבל כל עוד החיים הקצרים האלה יימשכו, ארגיש צורך לנסות.

הצורה: לעתים קרובות נראה כי רואים בה ניגוד לחופש ולחיים.  אבל אין חיים בלי צורה.  והתגבשות הצורה היא ביטוי לכוח המאחד, המלכד, של האנרגיה היוצרת המחייה את העולם.  האנרגיה דורשת את הצורה, והצורה מרכזת את האנרגיה. הרגשתי באנרגית גדולה בשיריו של צלן, וזה נתן לי את הדחף לחשוב על הדברים האלה.  ניסיתי להעביר את האנרגיה הזאת לאחרים ועד עכשיו לא הצלחתי.  דרושה עוד פעימה מן המקור, ממחבר הרומן בו אנחנו חיים.  על פעימה כזאת אמשיך להתפלל.