עמיחי חסון – ארבעה שירים

*

אֲנִי הוֹלֵךְ, סְבִיבִי אֲנָשִׁים רָצִים, מֻזְנָקִים,

רְחוֹבוֹת נִסְגָּרִים, חֲסִימוֹת, שׁוֹטְרִים. נַהָגִים

נוֹטְשִׁים מְכוֹנִיּוֹת בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ צוֹפְרִים

בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה חַיָּלִים חוֹצִים רְחוֹב

מִמִּפְקֶּדֶת הַצָּבָא אֶל הַמּוּזֵאוֹן

וְהַמַּדִּים עֲדַיִן עַל גּוּפָם

עֲדַיִן עַל גּוּפִי.

 

*

 

מצור

 

עוֹד עֶרֶב יוֹרֵד עַל מִגְדַּל בָּבֶל

בְּמֶרְכַּז גַּן רְחַבְיָה אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ

דּוֹבְרֵים עִבְרִית מֻקָּפִים שָׂפוֹת זָרוֹת

בּוֹלְלִים שְׁעוֹת אוֹר אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל קַיִץ.

 

עוֹד מְעַט נִצְעַד הַבַּיְתָה אֶל הַטֶּקֶס:

מַיִם יִרְתְּחוּ עַל הַגָּז, חֶלְבּוֹנִים יִקָּרְשׁוּ                  

בַּמַּחֲבַת, דְּבַשׁ תְּמָרִים יִמָּרַח עַל לֶחֶם

הַפָּנִים יִשָּׁטְפוּ מֵעָפָר שֶׁדָּבַק, שְׂמִיכָה

תּוּטָב עַל גּוּף קָטָן (אִם לֹא יִתְעוֹרֵר אוּלַי

נִזְכֶּה לְתַשְׁמִישׁ מִּטָּה).

 

שׁוּב בַּחַלּוֹן אוֹטוֹבּוּסִים יִפְרְקוּ נְעָרִים

וּנְעָרוֹת לְסִיּוּרֵי הִתְעוֹרְרוּת

לִקְרַאת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים שׁוּב

שַׁיֶּרֶת רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה תְּבַתֵּר

אֶת הָעִיר לִשְׁנַיִם, דִּגְלֵי מְדִינוֹת

יֻחְלְפוּ בְּרָאשֵׁי עַמּוּדֵי תְּאוּרָה.

 

שׁוּב אֶעֱמֹד בִּפְקָק

אֲיַחֵל לְבִדּוּד בֵּין לְאֻמִּי

וּבִלְבַד שֶׁאַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ הַפַּעַם הַבַּיְתָה

בְּטֶרֶם תִּמַּס הַגְּלִידָה בְּתָא הַמִּטְעָן.

 

*

 

צאת הכוכבים

 

אֵל מִסְתַּתֵּר בִּשְׁאֵרִיּוֹת

סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, מֵפִיחַ נְשָׁמָה

יְתֵרָה אַחֲרוֹנָה בַּחֲצַר קְלוֹיְז חַבָּ”ד

בְּשַׁעֲרֵי חֶסֶד נֶאֱסָפִים חֲסִידִים לְמַעְגַּל

רִקּוּדִים כְּנֶגֶד הַלְּבָנָה שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ,

הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ אַךְ

אוֹחֲזִים אֶחָד בְּיַד הַשֵּׁנִי.

  

אֲנִי נִפְנֶה מֵהֶם צוֹלֵל

לִבְּלוּז מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת

(אֲנִי נִזְקָק עַכְשָׁו לְמִלִּים

טוֹבוֹת, הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבוֹת

מִמָּה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹדוֹת)  

בַּחֲשָׁשׁ פּוֹתֵחַ אֶת הַחֲדָשׁוֹת

(טוּרְקְיָה יְכוֹלָה לְהִתְהַפֵּךְ

וְלָשׁוּב לְעַצְמָהּ וְלֹא אֵדַע)

מִישֶׁהוּ עָלוּל לָמוּת

מִישֶׁהוּ יָכוֹל לְהִוָּלֵד

 

לֹא קָרָה דָּבָר.

 

*

 

ונהר יֶחרַב ויִיבש                                                    

 

וְאַחֲרֵי מַחֲלוֹת אִמָּא טִהֲרָה אֶת הַשֵּׁרוּתִים

בְּאֵקוֹנוֹמִיקָה (מִישֶׁהוּ, הֲרֵי, צָרִיךְ לְנַקּוֹת).

הִבַּטְתִּי בְּעַצְמִי עֵירֹם, אוֹחֵז אֶת הָרֶגַע הַבּוֹדֵד

בּוֹ הַגּוּף חוֹזֵר לִפְעֹל כִּפְעֻלַּת הַמַּחְמֶצֶת עַל בְּצֵק הַלֶּחֶם.

מוּל הַמַּרְאָה מֵרִים זְרוֹעוֹת מַשְׁלִיךְ צִפָּרְנַיִם כְּסוּסוֹת מְנַעֵר

אֶת הַגּוּף כְּמַפַּת שֻׁלְחַן שַׁבָּת לְבָנָה אֵצֶל הַמִּרְפֶּסֶת.

 

בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁכֻּלָּם יָשְׁנוּ, הָיִיתִי עֵר בַּמִּטְבָּח מְבַתֵּר

אֶת בְּשַׂר הַמֵּלוֹן בְּמָאֳכֶלֶת. אֶת שִׁלְיַת הַגַּרְעִינִים

מוֹרֵחַ עַל הַמַּשְׁקוֹף שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר הַמַּגֵּפָה.

 

Leave a Reply