שיחה בגינה זנוחה, או סוציאליזם מדאורייתא

ב”ה

בעל הבית ירד לגינה והתיישב על יד הבריכה.

הגינה — או ליתר דיוק הגן, כי היא היתה רחב-ידיים, ולבריכה היה אפשר לקרוא אגם או אפילו אוקיאנוס — לא נראתה מן הרחוב ולא היה ניתן להרגיש בקיומה מאחורי הבית הצנוע, המוזנח במקצת, שדמה לשאר הבתים שבאותו רחוב. גם אל בעל הבית לא שמו לב באותן הזדמנויות שבהן הוא יצא מן הבית והתהלך בעיר. אף אחד לא הכיר אותו ואף אחד לא הרהר בכך שאיננו מכיר אותו. פשוט לא התמקדו בו.

בעל הבית ישב על הספסל והסתכל סביבו. המקום היה יפה. כל העשבים, השיחים והעצים צמחו לפאר, ועל הדשא, בין העצים ובאוויר עפו, התהלכו וזחלו הציפורים, החיות והשרצים בשלוה ובנחת, כי לא טרפו זה את זה. לא היה כאן שמץ של הכיעור שפשה שם, בעיר הבנויה על האדמה הארורה, ושהלך והחמיר. כל פעם שהוא יצא את הבית זה נראה יותר גרוע. אבל כאן חסר לו משהו. הכל היה יפה, רק קצת לא מסודר. אין מי שיעבוד את האדמה, יטע ערוגות בושם ופרדסים. אין לו עם מי לדבר. הרי בגלל זה יצר אותם. לא טוב להיות לבד.

שקוע בהרהוריו, הוא הרגיש ביד המונחת על כתפו ולא היה צריך לפנות את ראשו כדי לדעת למי היד שייכת. זו שהוא קנה ראשית דרכו, שהיתה שעשועים לו, משחקת לפניו. היא עזבה את הבית מזמן, כנראה היא מסתובבת בעיר, והוא העדיף לא לחשוב על מעשיה. אבל כעת לא היה לו הלב לגעור בה.

“אתה צריך לכתוב משהו,” היא אמרה ללא הקדמות.

בלי לפנות את ראשו, הוא אמר: “כבר ניסיתי זאת. נתתי להם את מה שכתבתי במו אצבעי. את עצמי נתתי להם. אבל הם העדיפו את מעשה ידיהם.”

הוא שמע אנחה קלה. “כן, הקונפליקט הישן. גם אז לא שמעו בקולך. רצו לדעת בעצמם. הרי נתת להם את הרצון החופשי…”

“כן. אז ויתרתי להם. שיחררתי אותם מן הגן ונתתי להם לבנות את העולם שהם רצו בו…אם כי קשה לי לחשוב שהם באמת רצו בעולם ההוא…”

“הם איבדו את השליטה,” היא אמרה. “התחרותיות שלהם…”

“…החל מקין והבל…” הוא רטן.

“…הרצון התפצל. ועוד, אני חושבת שהם לקחו אתם כמה זרעים מעץ הדעת כשיצאו מכאן, והם ממשיכים לאכול מפירותיו…המצאה גוררת המצאה נוספת והם צריכים בכל פעם להסתגל. ומי שמשתלט על ההמצאות משתלט על הבריות….”

“מוזר,” הרהר. “כאשר אמרתי לאדם שעליו להביא לחמו בזיעת אפו, חשבתי את זה לקללה. אבל משהאדם נעשה בר תחליף על ידי המכונות שלו, היכולת להביא לחם נעשתה ברכה שקשה להשיג אותה. עוד מעט יתפרנסו רק בעלי המכונות…”

“אתה חייב להתערב!”

“אבל ניסיתי להתערב! נתתי להם את השבת, כדי שיתאוששו מדי שבוע מן המירוץ. דרשתי מהם קורבנות, אמרתי להם שוב ושוב שהארץ שלי… נתתי להם את שנת השמיטה כדי להחזיר אותם לשוויון מסויים. זה היה אמור להיות מכניזם לתיקון הנטיה להתגברות אי-השיוויון הטמונה בתהליך הכלכלי.<1 אבל המנגנון אף פעם לא תיפקד טוב ועכשיו אינו מתפקד כלל.”

“המנגנון הזה היה מיועד לתפקד בחברה חקלאית…”

“כן, ולחברה טכנולוגית כבר אין לו הרבה שייכות. זאת אומרת, אינם מבינים רמזים. אינם משכילים לייסם את עקרונותי האיתנים למצב החדש. כל השכל שלהם הולך שבי אחרי התהליך הארור הזה. כל החוקים שהם עושים להם תומכים בבעלי המכונות. הם מרעילים את האדמה, מסלפים את האופי האנושי על ידי הפרסומת והבידור שבהם הם משקיטים את ההמונים, עד שאני כבר לא מכיר בהם את דמותי ואת צלמי.”

חלה שתיקה ארוכה. לבסוף היא אמרה: “אתה יודע מה? אתה צריך לכתוב רומן.”

“מה זאת אומרת, רומן?!”

“כן, רומן. כבר נתת להם חוקים, אבל בינתיים הם לא מצייתים להם, או מסלפים אותם. עכשיו אתה צריך לספר להם סיפור שבו הם מתנהגים בצורה הנכונה ומתקנים את העולם. תכתוב את זה בצורה כל כך מרהיב, ותעשה את הסוף הטוב כל כך מושך, שהם מרצונם החופשי יחקו את הפעולות של הגיבורים שלך.”

“רומן אוטופי, את מתכוונת? כמה רומנים אוטופיים כבר נכתבו, והם עזרו כמו התורה שלי. ומאימתי אני כותב רומנים?”

“אל”ף: האם יוצר העולם יתמיד פחות מן הממציאים שביניהם?! הם מתעקשים עד שהם עושים את הבלתי-אפשרי. מאות שנים הם חלמו על מכונה מעופפת, עד שמישהו הצליח להמציא אותה. הרומן שיורֶה את הדרך הנכונה לתיקון העולם פשוט טרם נכתב. ובי”ת: כמובן אתה לא תופיע כמחבר. תכתיב את זה אלי ואני אמסור את זה לאיזה בן-אדם שיחשוב שזה הרעיון שלו.”

“כן,” הוא אמר במרירות, “וכולם יקנאו לו.”

“אם יידבקו בחזון, הם לא יקנאו לו.”

אחרי עוד שתיקה נאנח בעל הבית ואמר, “טוב, ננסה. בשלב הזה אין הרבה מה להפסיד.” אחרי כמה דקות התחיל לדבר בטון החלטי, והיא הוציאה פנקס והתחילה לכתוב.

“אקח כגיבור, גאון ובעל הון עתק שהרוויח במחשבים. איש שבא מרקע יהודי אדוק, כמובן כבר לא שומר מצוות, אבל לפני שירד מן הדרך הישרה הספיק ללמוד משהו, ואחזיר אותו בתשובה.”

“איך תחזיר אותו בתשובה?”

“לא משנה. אולי הבן שלו יתאבד כי איננו רואה משמעות בחיים. אולי הוא יתפוס מחלה אנושה ויחשוב שלא נשאר לו זמן רב לחיות… ואולי הוא פשוט יראה את האפשרות של יצירה מדהימה שתתאפשר על ידי תיקון המעוות, וזה יחזיר אותו מרצונו החופשי ממש. בבוקר בהיר אחד הוא יתעורר עם המחשבה שאם האנושות הגיעה למצב שבו כמעט כל דבר המוגדר כמלאכה יכול להעשות על ידי מכונה, אזי בעצם אין צורך לאדם לעבוד כלל, אלא רק לשחק ולטפל בנשמתו. כל פעולה צריכה להיעשות מתוך משחק! ומתוך ההברקה הזאת הוא מתחיל לפרש את הרמזים שזריתי לאורך המסורת. למשל, הוא נזכר בשמונה דרגות של צדקה שזיהה הרמב”ם, שהגבוהה מביניהם היא העזרה לאדם למצוא עבודה כדי שיוכל להתפרנס בכבוד. מתברר לו שבמצב הנוכחי דרושה דרגה עוד יותר גבוהה: המצאת מערכת כלכלית שתאפשר לכל אדם הגון להתפרנס בכבוד, מבלי להיזדקק למתנות ומבלי לנצל אחרים. הוא נזכר שכל הארץ שייכת לי, אני יצרתי את חוקי הטבע שהם מנצלים, שהישוו לתהליך ההמצאה את המומנטום שלו, ואין לאף אחד זכות לקחת את כל פירות התהליך הזה רק לעצמו. הוא חושב על כל המשחקים שבהם אנשים אמנם מנצחים זה את זה אבל יש כללים שמונעים מהם להזיק זה לזה באמת, והוא מהרהר: עכשיו יש לקבוע כללי משחק שיאפשרו לאנשים לשחק את המשחק הכלכלי ללא נזק הדדי.”

“מין סוציאליזם, לא?”

“כן, הסוציאליסטים תפסו חלק מכוונתי…אבל הסוציאליזם של הגיבור שלי — אקרא לו יונדב — יהיה מתוחכם, משוכלל. לסוציאליסטים הראשונים היה פתגם: מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צורכו. אבל משום מה לא טרחו לאסוף מידע, לברר מי יכול לעשות מה ומי צריך מה. יונדב מבין כי זו המשימה העיקרית, ודווקא המחשבים יכולים לעזור בה — לאגור מידע ולשדך בין משאבים וצרכים. אז מה הוא עושה? הוא מבין גם שהוא לא יוכל להמציא מערכת כזו לבד. צריך לחבר את המוחות כפי שמחברים את מחשבים ברשת. הוא מחליט לממן מכון מחקר ענקי ולגייס אנשים בעלי ידע ומידות טובות–אנשים שיכירו זה בזה, כי זה ייעל את החיבור.”

“אל תשכח לתת לו אישה,” היא העירה. “קצת בינה יתירה לא יזיק למפעל. ולרומן לא יזיק סיפור אהבה.”

“ומה היא תעשה, ‘אשת החיל’ שלו?”

“היא תעזור לו להכיר, למי מבין בעלי הידע יש מידות טובות. היא תפעיל את כוח השיפוט שלה. והיא גם תגייס נשים אחרות — בנות בינה — לעזור בתפקיד זה. וגם אל תשכח את המשוררים. יש להם חוש הוליסטי שיכול להיות שימושי מאוד.”

“ומה עם תורתי?”

“איזו שאלה! כמובן הגיבור שלך יחזור מעשה ראשון למורה הזקן שלו. אולי זה גם ישדך לו את האישה, או ימליץ לו להחזיר את זו שגירש לפני שחזר בתשובה. המורה גם ימצא לו תלמידי חכמים שייעצו לחבורה שלא יציעו משהו נגד התורה, חלילה.”

הוא ציחקק: “ומה אעשה עם הרשעים? אם עמלק?”

לרגע נפלו פניה. “תשמע, לפעמים אני חושבת שהיה לך כדאי לא לוותר כל כך לרצון החופשי. אילו היית למשל מוסיף — או יוצר איזה מדען מטורף שיוסיף לאטמוספירה של כדור האדמה איזה גז שימתן קצת את ההורמונים — יקח מהם קצת מן ההרסניות –“

“את זוכרת מה קרה כשנתתי לחכמים לשחוט את יצר הרע?!!”

“מילא, מילא, לא אמרתי כלום.” היא ניסתה לעודד את ליבה. “אבל גם בלי זה — יש כוח לרוח. ‘לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי’–הרי אתה נתת לנביא לומר זאת.”

“נכון. כמעט שכחתי. טוב…נגיד שיונדב שלי ייזום תהליך, והאנשים יבינו שזה דבר גדול, המחזיר משמעות לחיים, ויצטרפו יותר ויותר, עד שהרשעים יימצאו מבודדים. כן, כמו במים התחתונים — אם יש מספיק גשם המים המלוחים לא ייכנסו. בסופו של דבר עשיתי את הכוח היצירתי חזק יותר מן הכוח ההרסני.”

הוא שתק עד שהיא גמרה לכתוב. “טוב,” הוא אמר, “אני חושב שזהו זה. תוכלי לקחת את זה.”

היא נשמה עמוק: “עכשיו עלי למצוא סופר המסוגל לתאר את כל זה, בצבעים רעננים ובדמויות חיות.”

“ועל תשכחי למצוא גם קוראים לספר…”

“בעצם רק אדם אחד צריך לקרוא אותו. אבל אתה יודע, תצטרך לעזור להם מאוד. הרבה ניסים.”

“גלויים?”

“הנסתרים יספיקו, אני חושבת.”

הוא הסתכל סביבו ואז קם ללוות אותה. “מי יודע, אולי באחד מן הימים שוב תהיה לי קצת חברה כאן. ואת תחזרי אתם?”

“בוודאי.”

 

Leave a Reply