אווה רוטנברג — ירושלים

ירושלים

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם –

עִיר הָאֱלֹהִים

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד

יֵשׁ לוֹ יְרוּשָׁלַיִם מִשֶּׁלּוֹ

וְדֶרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ לִירוּשָׁלַיִם

תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַלוהטת

וּפַעֲמוֹנָיו הַכְּבֵדִים מִשֶּׁלּוֹ

נּוֹשֵׂא עַל כְּתֵפָיו מִנְּמַל יָפוֹ

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אַחֶרֶת

וֶאֱמוּנָה בּוֹעֶרֶת מִשֶּׁלּוֹ

בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ הָרְחוֹקָה,

אך אוֹתוֹ הזיכרון הֶעָמוּם 

של חֶדְוַת הַשְּׁלֵמוּת לכולם

וְעֹל הַשְּׁמָמָה שבלב

הַהוֹמֶה לַשָּׁמַיִם אֲחֵרִים –

שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם.

 

אחרי 20 שנה

פרק 1

הים מאז ומתמיד עורר אצלי  איזה מאוויים כמוסים .

 השנה, בחג הסוכות,  החלטתי לתת לעצמי את המתנה הזו – לעשות שייט בים.  נסעתי לנמל יפו ועליתי על ספינת "סבבה" המשייטת לאורך חופי תל אביב- יפו. התיישבתי על הספסל הפנוי . אדם לבוש בבגדי כומר או נזיר שמשך את תשומת ליבי עוד באוטובוס ירושלים – תל-אביב, עלה על הספינה.

להפתעתי הוא התיישב מולי ,ליד השולחן. תהיתי למה הוא בחר לשבת מולי  כאשר היו הרבה מקומות פנויים מסביב.

כל זה עורר אצלי תחושה חזקה של חוסר מקריות: כי מה הסיכוי למצוא את עצמי עם האיש הזה באותו יום ,באותו אוטובוס בין-עירוני, וגם באותה הפלגה וליד אותו שולחן על הספינה?   הייתי מסוקרנת לדעת  האם זה נזיר או כומר, והאם הוא שייך לכנסייה הרוסית האורתודוקסית. סקרתי את פניו: היה לו אף ישר עם גיבנת קטנה למעלה – אף סלאבי קלאסי, וזה שכנע אותי סופית שהוא  רוסי, זאת אומרת , חלק מהמולדת שלי ששמור לה עדיין מקום מיוחד בעומק  ליבי.

פניתי אליו ברוסית: "אתה מבקר בישראל או גר פה?"

"אני  פה  בשירות הכנסייה " – ענה הוא ברוסית.

"ואת, תיירת או חיה פה?"

"גרה פה "

הוא הצביע על הסכך המקושט של סוכה שעל הספינה:" סוכה?"

"כן, סוכה".

הרגשתי שהניסיון שלי לפתח שיחה אתו לא עולה יפה: הוא היה לקוני מידי. עשיתי עוד ניסיון:

"אתה יודע, בעבר, הצליינים היו מגיעים לנמל יפו ,ומפה היו עולים לירושלים ברגל".

האיש התעורר: "ולא רק שהיו הולכים ברגל, היו גם סוחבים על  כתפיהם את הפעמון הגדול  של כנסיית העלייה שבהר הזיתים".  

הבנתי שבנושא הזה יש לו יותר מידע ממני.

האיש שוב השתתק.

בינתיים הספינה שלנו הספיקה  להתרחק מן החוף, מצאתי את עצמי מוקפת בים מכל עבר, על ספינה  שטופת אור  : לרגע העייפות שליוותה אותי כבר זמן רב ,הסתלקה    – הלב שלי נפתח לרווחה –  הינה המאוויים שלי מתגשמים !

 מידי פעם זרקתי את מבטי על פניו של האיש, לחפש שם חותם של  הארה רוחנית. אבל פניו היו רגילות , עם עקבות  הגיל –  עייפות קלה.  שמתי לב שגם הוא כמוני מתלהב מהים.

פרק 2 

כוהני דת נוצריים משום מה מאז ומתמיד ריתקו  את תשומת ליבי, ומשום מה גם אני משכתי את תשומת ליבם. המפגש הזה  עם איש הדת הנוצרי על הספינה עורר זיכרון של מפגש אחר :לפני כ-20 שנה חיכיתי לטיסה לאמריקה לבקר בחור שהיה מושא  מאוויי.  הטיסה התעכבה והייתי אמורה לבלות חצי לילה בנמל תעופה. ואז נחת לידי אמריקאי צעיר , והסתבר שהוא כומר החי בסודן  העובד שם כמיסיונר . לא זוכרת על מה דיברנו, רק זוכרת שדיברנו ללא הפסקה חצי לילה עד לעלייה למטוס, והזמן טס ! ובאמריקה חיכתה לי… אכזבה מרה  – נגזר עלי שלא להגשים את  מאוויי ! כתוצאה, מצאתי את עצמי שוקעת בעצב עמוק לזמן די ארוך.

הפגישה הזו עם הכומר הצעיר שאז חיממה כל-כך את ליבי וזאת אף על פי שהוא לא הרשים אותי בשום דבר מיוחד  – לא בשכלו ולא בהופעתו החיצונית. בדומה  לאיש הדת הנוצרי על הספינה  גם הוא היה אדם רגיל.  בזמנו  לא ייחסתי לחשיבות מיוחדת לפגישה הסתמית הזו (כמו גם להרבה דברים חשובים אחרים)  – בצעירותי חיפשתי אנשים שיעוררו את ההתפעלות  שלי – חיפשתי את החוויה ולא את הפנימיות.

והיום , כשחוזרת אחורה ,מבינה שהפגישה הזו עם הכומר הצעיר בשדה-תעופה הייתה  תזכורת לברית שנשכחה – בהמשך עשיתי חזרה בתשובה , כ -12 שנה אחרי המקרה הזה . שלו היו לי אז התובנות הרוחניות של היום אז הכול  יכול היה להיות אחרת ביחסיי עם מושא מאוויי…  והייתה  במפגש הזה גם הבטחה לעתיד – שפעם העולם הרוחני יאיר גם את החושך בחיי האישיים.

 

כתיבת תגובה