פרוזזה
קראתי את השיר של חנה קרמר. היא בכלל לא כותבת שירה
היא מטורפת,
היא נותנת לשיר שלה לשגע אותה
נותנת לשיר שלה לפלוט את השורות שלו בעצמו
נותנת לשיר שלה להרוג אותה
לגרום לה סבל
לטמטם אותי
השורה שלה לשה אותי
השורה שלה בלי משטרה
השורה שהיא מתחילה משתחררת פורקת עול עפה לאן שבא לה ובקושי היא מצליחה לתפוס את הקצה שלה בסוף בחזרה ולהחזיר אותנו לקופסא שקוראים לה מוח עוטפת אותה בשפיות ממסגרת
קוראת לה שיר, קוראת לה פרוזה, העיקר קוראת לה והיא באה.
כמו האין דיון שיושב ונח באין־הגיון
הכל מתחיל ומסתיים בחגיגה הפרועה של הנקודה של חנה, נקודה מתחילה, משחררת אותה להתפקע, נקודת בלי מקום בלי זמן, משחררת אותה להתפרע, משחררת אותה להטריף אחרים, משחררת אותה ולא בא לה לשחרר אותה, משחררת אותה ולא משחררת את היד האוחזת בצידה האחורי, צד האחוריים הגסים, משרישים אותה לכאן ועכשיו, לפחות לא לשם ולאז, לקצת אחר כך, לקצת פחות כואב, כמו שאני, שכמו שכולם.