אי שם בגבעה
ראיתי משהו אחר,
ראיתי משהו חדש,
ראיתי משהו יפה,
ראיתי משהו מרגש.
ראיתי נערים ממוקדים במטרה שלהם –
ליישב את הגבעה.
אין בית, אין דלת, אין חלונות,
המבנה פתוח לכל הרוחות.
הנוף דומה לנפש שלהם:
הכל פתוח, הכל רחב, הכל נושם, הכל חי.
שילוב מרגש בין הנוף לבין הנערים האלו,
הם למדו מהנוף מרחב רגשי, רוחני וצבעוני.
לא מתרשמים מקשיי שטח,
העיקר להיות ולחיות על הגבעה,
העיקר לנשום את אווירה של גבעה בארץ ישראל.
אי שם בגבעה הזמן לא משמעותי,
לא רצים, אין סטופר,
לומדים ליהנות ממה שיש, ממה שמתפתח.
בונים ויודעים שכל רגע יגיע שוב ושוב הרס.
הם לא מתייאשים,
מזכירים את התינוק הלומד לעמוד על הרגליים –
שוב נופל ושוב קם, עד שמייצב, עד שיתיישב.
הגבעה היא המקום הבטוח שלהם.
דווקא
איפה שהאויב צופה עליהם במטרה לפגוע,
בהזדמנות שרועה צאן יילך לבדו במרחב עם הצאן.
המקום הבטוח זה המקום שבו אנרכיסטים יבואו עם האויב,
לתמוך באויב.
המקום הבטוח הוא המקום שבו יגיעו שוטרים וחיילים ויפנו אותם בצורה תוקפנית
ופוגענית, עד הציוד הבסיסי כדי לשרוד בתת-תנאי שטח.
כל הפרדוקסים לא מרשימים,
לא משפיעים עליהם.
כי אי שם בגבעה עולם ומלואו מתפתח,
צומח ונהרס שוב ושוב,
ונבנה מחדש.
אי שם בגבעה בונים עולם מתוקן, יהודי,
עם שורשים עמוקים באדמה ובנשמה.
אי שם בגבעה הקידמה לא משמעותית.
אי שם בגבעה יודעים מה לעשות ואיך לעשות,
מול כל המכשולים האינסופיים.
כי אי שם בגבעה אור וחושך מתערבבים ומתעמתים,
עד שהאור האינסופי ינצח לעולמים.
***
הגבעה והנערים
הנערים צופים על הגבעה מרחוק.
בלב שמח הם אומרים לה בשקט:
"עוד מעט נבוא, נקים עלייך מאחז".
הגבעה מחייכת אליהם ומתרגשת:
"תבואו, אבל שתדעו –
יבואו הרבה פעמים ויהרסו
את כל מה שתבנו".
הנערים לא נבהלים:
"אפשר להרוס צריפים וגדרות,
אבל מי יכול לשבור לנו את הרוח?"
הגבעה כל כך שמחה, היא עונה להם:
"אני מחכה לכם, בואו ותבנו".
והם עולים.
מתחילים לבנות לאט לאט, שלב אחרי שלב.
אין חשמל, אבל האור בלב מאיר את הכל.
אין חימום, אבל מתחממים בדברי תורה ובמדורה קטנה.
אין מיטות במאחז –
הם מסתפקים במזרן דק כשטח מלכותי.
אין נשק, כי אסור להם להחזיק נשק, אך האמונה והערנות הן ההגנה שלהם.
הם לא באמת ישנים, לא ביום ולא בלילה.
דרוכים מכל רעש, עם פנס ביד, הם שומרים על הגבעה.
אין להם "אישור" לחיות כאן, אבל הם זוכרים את ההבטחה
שבורא עולם נתן לאברהם אבינו:
"לזרעך אתן את הארץ הזאת".
הגבעה כבר נכבשה באהבה.
היא יודעת שעוד יהיו ימים של הרס, מכות,
השפלות ואולי מעצרים.
אבל היא יודעת ששום דבר לא יבטל את הדבקות שלהם אליה.
לא הקור, לא הגשם, לא הבוץ, לא הקוצים ולא האויב –
שום דבר לא ישנה את ההחלטה שלהם לחיות כאן.
באש ובמים, הנערים תמיד יחזרו.
הגבעה והנערים חתמו חוזה נשמתי,
ועל החותמת, באותיות זהב, כתוב:
"ניישב לנצח נצחים את הגבעה".
ומאותו יום –
הגבעה והנערים לא נפרדו לעולם.