אסתר קמרון — ובכן נולדתי

השיר:

וּבְכֵן נוֹלַדְתִּי בִּתְיָה בְּבִרְכַּת

מִי שֶׁזָּרַע אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה,

כִּי עוֹד יָבוֹא מִצְרַיִם לְסֻכַּת

הַשָּׁלוֹם, וּמִמֵּי הַנֵּכָר עוֹד אֶמְשֶׁה

אֶת צַלְמוֹ שֶׁל מִי שֶׁבֵּאֲרוֹן בַּרְזֶל

אָטַם נִיצוֹץ תִּקְוָה, דָּבָר גּוֹאֵל:

בְשַׁחֲרִית שְׁחֹרָה הֻשְׁתַּל נִסִּי

שֶׁעוֹד, בְּעֶזְרַת י-ה, יִתְנוֹסֵס בַּשִּׂיא.

וסיפורו:

סיפרה לי חברתי נחמה שרה גילה נדבורני-בורגמן, אמנית ומורה לקבלה, כי הוסיפה את השם “גילה” כזיכרון לשמה האנגלי, אחרי שהרב שלה אמר לה שבמקום לנטוש את השם הקודם, יש להוסיף שם שיזכיר אותו.  “אז אולי אוסיף איזה שם שיזכיר את שמי האנגלי (ביאטריס)” אמרתי.  חברה אחרת, המשוררת והאמנית בתשבע ויסנר, הציעה “בתיה”.  “או אולי ביתיה” אמרתי.  “כן, זה יותר דומה.”

שאלתי את הרבנית של הקהילה שבה אני מתפללת איך עושים את זה, והיא אמרה שצריך לקבל “משברך” בבית הכנסת.  הרב צריך לתת אותו ואין צורך שאהיה נוכחת.  הרב, שבדרך כלל איננו שוכח דברים כאלה, שכח כמה פעמים אבל סוף סוף אמר את ה”משברך” – ב-10 באוגוסט, הוא יום הולדתו של אבי הטבעי, הגאולוג יוג’ין קאמרון ז”ל!  אבל רק הבוקר, אחרי חיבור השיר, הסתכלתי בלוח וגיליתי שה-10 באוגוסט חל השנה בכ’ באב, הוא יום השנה לפגישתי עם פאול צלן ז”ל, משורר ניצול השואה ששקע לא עלינו במי הסינה. את התאריך כ’ באב נושא גם המסמך בו הרב דוד שפירא ז”ל אישר את גיורי עשר שנים לאחר פגישתי עם צלן. (כך הוא איית את שמו בעברית, והקרבה לשורש “צלם” – גם החלפת המ”ם בנו”ן – נראו לי משמעותיות.)

ביתיה “משתה” את משה ממי היאור, ואני תמיד שאפתי ל”העלות” את ה”ניצוץ התקוה והדבר הגואל” שמצאתי בשירי צלן למרות כל הכאב שהם מבטאים.  יש כאן רמז גם לדמויותיהם של יוסף, שנקבר לפי המדרש בארון ברזל בנילוס, ולשרח בת אשר שהראתה למשה רבנו את מקום הארון וגם זיהתה אותו כגואל בפני העם על פי הדברים “פקוד יפקוד אלוקים” שמסר לה אביה וששמע שוב מפי משה. בשני שירים קודמים הזדהיתי עם שרח, החוצה את הדורות (הרי אני משיירי שנות השישים!), וגם לי יש חלום (שחקו, שחקו) לזהות את בן יוסף, החי בינינו בכל דור ודור, אבל איננו מקבל את התמיכה הדרושה לו על מנת להתגלות.  אולי נלמד לחפש אותו לפי סימנים…

פאול צלן אמר בשם הפילוסוף הצרפתי מאלברנש: “תשומת הלב היא התפילה הטבעית של הנשמה.”  הוא אמר גם “השירים הם מתנות לשָׂמֵי לב”. כמובן לא מדובר באותה “תשומת הלב” לה זוכים מעשים אלימים וכותרות עתון צועקות. אלא זו תשומת הלב של הלב המחפש.  מי שהדגים אותו ראשון, היה משה רבנו: “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃” (שמות ב ג)  משה לא ראה במבט הראשון שהסנה לא אוכל.  היה צריך להתבונן בו כמה דקות.  אדם אחר היה רואה את האש, מניח שיש לה איזו סיבה טבעית, והולך הלאה.  אבל איזה חוש פנימי אמר למשה שיש פה משהו משמעותי, והוא עצר.

סימנים: במבט ראשון הם נראים כהבהובים קלושים על הרקע הקודר של כל ה”חדשות” העצומות והנוראות.  אבל אולי הם תמרורים בדרך למציאות אחרת, מציאות שבה למשל העם יידע לזהות את מנהיגיו האמיתיים.  (אולי אנחנו כבר מכירים ולא מכירים אותם, אולי הם לא מכירים את עצמם…)  לכל הפחות, אני מאמינה שאם נשים לב לסימנים, הם יחזקו את עמדת הנשמה בעולם. יהי רצון שכולנו נתחזק בשנה הבאה. 

השורה האחרונה של השיר מבטאת את התקוה שעבודותיי תזכינה לתשומת לב כללית, וחשבתי במיוחד על ארבעה ספרי שירה (“לקראת הראץ: שירי זרות והתערות”, “חַבלי אור”; “פעמוני זהב: סונטות על פרשת השבוע” ו”מ”ט תפרים: שירי התבוננות לספירת העומר), העומדים לצאת לאור בהוצאת ספרי ביצרון – ראובן מס. אנא, איחלו לי שהספרים הללו ימצאו קוראים, שיהיה בסימן טוב!

אסתר ביתיה קמרון

ח”י אלול תש”פ

Leave a Reply