עמיחי חסון — אחרי הלוויתו של מקס שטיינברג

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לִמְסִבַּת הָעִתּוֹנָאִים שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

בַּמִּלְחָמָה – שֶׁלַּמְרוֹת הַהֲרוּגִים וְהַפְּצוּעִים וְהַסֵּבֶל נִקְרְאָה

"מְסִבָּה" – וּמִמֵּילָא לֹא סִפַּרְתִּי לוֹ, בְּסֵבֶר חָמוּר כָּרָאוּי (קַו

הַמֵּצַח מִתְפַּתֵּל כְּקַו הֲגָנָה) אֵיךְ תּוֹפְסוֹת אוֹתִי אַזְעָקוֹת שָׂרוּעַ

עַל הַסַּפָּה פְּשׁוּט אֵיבָרִים נִבְהָל מִכָּל צִלְצוּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ בְּשׂוֹרָה

שֶׁמָּא צְבָא הָעָם קוֹרֵא לִי לְהִכָּנֵס לָרְצוּעָה וְאֵיךְ אֲנִי מְאַבֵּד עוֹלָם

הַבָּא שֶׁלִּי בִּנְזִיד תְּמוּנוֹת רָצוֹת מֵהַקְּרָבוֹת, מְדַלֵּג בִּמְהִירוּת עַל הַפִּרְסוֹמוֹת

לְתַחְבּוֹשׁוֹת מְנַסֶּה לְאַתֵּר פַּרְצוּפִים מֻכָּרִים בֵּין הַמַּדִּים וְזַעֲקוֹת הַגּוּפִים הַנִּפְרָדִים

וְשִׁבְרֵי הַהֲרִיסוֹת שֶׁל הַפְּגָזִים וַאֲנִי יוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רַק לְהַלְוָיוֹת שֶׁל חַיָּלִים

בּוֹדְדִים וְלִפְעָמִים כְּשֶׁמַּצִּיעִים לִי תִּעוּד מִתּוֹךְ הַתֹּפֶת ("בִּלְעָדִי!

צְפוּ עַכְשָׁו!") אֲנִי צוֹפֶה סַקְרָן וְחַלָּשׁ בּוֹהֶה

מוּל הַמָּסָךְ בַּמְּסִבָּה. מַמְתִּין לְשָׁפָן.               

 

(23.07.2014)

 

סיפורו:

ימי בין המיצרים של קיץ תשע"ד הכניסו אותי לשיתוק. הארץ בערה משמש ומדם ובדירת המרתף הקטנה שלנו בירושלים בננו הבכור בדיוק למד ללכת. אני לעומתו הלכתי אחורה: לאורך כל מבצע "צוק איתן" שכבתי מול מסך הטלוויזיה והעמקתי את ההתמכרות הקשה לחדשות, מחכה לטלפון (שלא הגיע) מהמילואים. כמעט ולא מסוגל לחצות את סף הדלת.

עם הכניסה הקרקעית לרצועה התחולל בשכונת שג'אעיה קרב קשה, במהלכו נורה טיל נ"ט כנגד נגמ"ש צהל"י. 7 חיילים מחטיבת גולני מצאו שם את מותם. אחד מההרוגים היה מקס שטיינברג ז"ל, בן 24, חייל בודד שהיה מבוגר מיתר חבריו למחלקה, בחור שנולד וגדל במשפחה יהודית-אמריקאית מלוס אנג'לס, חובב פוטבול ובוב מארלי, ללא קרובי משפחה בישראל.

האם הייתי עוזב את חיי בחוף המערבי להילחם ברצועת עזה? מחליף את האוקיינוס השקט בים התיכון? עוזב שפה ותרבות, משפחה וחברים ולובש מדים של צבא הגנה על ארץ שלא גדלתי בה?  משהו בפנים של מקס, בסיפור שלו, בשאלות שעלו מהבחירות שבחר ומהגורל שחתם את חייו – גרמה לי ולעוד 30 אלף איש שלא הכיר אותו ללוות את ארונו למסע אחרון בבית העלמין בהר הרצל בירושלים.

במהלך הלוויה נזכרתי כיצד כחייל סדיר הכריחו אותנו המפקדים "להתרגש בפקודה" מהקברים שבהר – ואני לא הצלחתי למלא את הפקודה. והנה אני שוב כאן, על "אזרחי", ולא מצליח להפסיק להתייפח. חזרתי הביתה וכתבתי את השיר במכה אחת. מלבד ההקדשה שבכותרתו הוא לא מאזכר את מקס ז"ל ישירות, אבל דמותו וסיפורו יושבים בבסיסי המחשבות שמאחורי המילים.

 

כתיבת תגובה