חמישה דיוקנים
מכתב למשורר ארנסט שטדלר
מאה שנים עברו מאז נהרג
בחפירות המלחמה הראשונה.
עכשיו מלבלבים אלי שיריו
מלאי זוהר ושמחה תמימה.
הוא מת בן 31. צעיר אפילו מבְּני.
רגשת לבו עודה גואה על מקוי המים,
העצים, ערפילי הנהר, אור השמש המתערבל
בנופים של אירופה אותם נשמו הורַי
שטרם נולדו אז. להט לבו הצעיר
פועם עדיין כצפור מפרפרת
בכף ידי.
***
צ'סלב מילוש
המבט החכם הכאוב, הגבות הזקופות כמו כנפי עטלף. כפות
הידיים נאחזות זו בזו בבטחה, כשמרווחי האצבעות הם הספק.
אבל אצבע אחת נוגעת בשפתיים – להסוות את תשוקת ההינתנות,
להסוות מבוכה, לעכב ניסוח המלטש עצמו כמו זכוכית,
למנוע מלהסגיר סוד אחרון.
המצח הגבוה מתרחק והולך
אל החמלה של יודע כל, רואה הכל, מוותר
על הכל, כביכול
***
זבּיגניב הרברט
לא במפורש, אבל האמנתי שלא תמות – בגלל קול האמת,
המוסר, המצפון, החכמה הבלתי ניתנת לערעור (שאינה
מסווה את הרגש), הקלסיקה של אחרוני הנפילים – לא רק
אתה, גם אחרים שדבריהם ( לא חייהם) היו למופת.
תמיד התדהמה: גם הוא? גם אתה? גם לך לא עזר כל מה שהיית –
גם אתה לא פענחת את הנצחי – על כורחך פינית מקום
לבאים אחריך – להמציא קול, קולם שלהם –
לומר את הדבר מתוך חייהם
החרדים.
*
לא יעזור לך כמה נלבב יהיה מסע הלוויה; ישכחו אותך.
תמיד אוהבים לשכוח. כי איך יאהבו את זה שלא הכירו
אלא את שמו. האם ינחם אותך לדעת שגורלנו לא יהיה שונה
מגורלך, כי נשָכַח – גם אם השם ישאר – כי שם האדם אינו
האדם –
ואינו הבשר והדם, פעימת לבו, נשימת אפו, סגולת נפשו, ופליאתו
נוכח הבריאה –
תסלח לי שאני אומרת דברים כאלה. הלא איני
מכירה אותך – אתה בשבילי כמו כל בעלי השם – ומי שבאמת
אוהב אותך מעומק לבו, נאמר הוריך, שכבר אינם כדי להעיד מה
היית, לפחות בעבורם – בצער נואש הם פוכרים ידיהם שם במרומים
על שאינך ממשיך בנצח האנושי – ואמך מבקשת רק זאת:
שהסוף לא היה יותר מדי כואב.
***
כמו למשל סילביה פלאת וטד יוז
גם היא בשקט רעיל
שהחל כהערצה מסוממת – נטלה
את חרותו להיות מה שכולנו רוב הזמן
בטרם הואצל הזוהר הכוזב לבני תמותה
ונהרסה כמו בובת וודו
מסרבת – למרות הכל – לוותר על דימוי אהבתו
חייבת לשנוא בו את תמימותה
שלכדה אותו כמו אפרסק
שמייחל להיבלע.
מישהו חייב היה להיות בזעם
הזה, להציל את השקר ממלכודת האמת, או ההיפך,
כי הכול התעוות, נפשו של האחד נהיתה לא לו –
לא לה –
כעופות שכחו את קינם
היכן הטילו את ביציהם
את יעד המעוף הקדמוני.
אהבתה היא השבר, הקורבן, הבגידה, שצלבה עצמה
כי בקשה את האלוהי
ועדיין לא תישיר את מבטה
אלא אל חוליה רופפת –
תצפה שהמלים ימגנטו את החיצים של קוּפיד
יעניקו להדס שכרון אפל
של תחיית המתים
***
אֶוּאֶגניוֹ מוֹנטָלֶה
אפילו בספרון הדק הזה
אפשר להכות ביתוש שמרחף
סמוך לאריחי הקיר
ואז אאוג'ניו מונטלה מתבונן בי
מן העטיפה, פני האכר הרכות שלו
מוצללות, בידו סיגריה, כמו אוחז
בעדינות את תבונתו –
הבגרות השבירה
כשרק עכשיו, בקריאה חוזרת
(בגלל היתוש) אני מגלה
את קולו המפויס, המדוד החרישי
מתוך הטריוויה של היומיומי
דובר בעצבות אירונית
אל זו המקשיבה תמיד
למוסיקה של הזכרון